נקודת מבט: רוזי.

אני מושכת באפי בפעם המיליון בזמן שג'סטין שוכב עליי למעשה, חלקית ישן ומשחק עם שיערי. "זה היה בסדר, בייבי. אני אהיה שם כדי להחזיק בך בכל צעד בדרך, אני מבטיח." הוא ממלמל בישנוניות, מניח נשיקה עדינה על סנטרי.

זה היה באמצע הלילה והרגשתי נורא, מכיוון שידעתי שהשארתי אותו ער יותר מידי זמן.

"אני י-יודעת," אני מגמגמת, מנקה את אפי עם שרוול חולצתי. "א-אבל אני פשוט לא ר-רוצה ל-לראות א-אותו יותר בחיים." קולי מהוסס ורועד כשעוד דמעות זולגות במורד לחיי.

"ששש, נסיכה, אני יודע." הוא משלב את אצבעותינו. "זה הסיוט הכי גרוע שלי. להיות חייב לראות אותך אתו שוב באותו החדר שובר אותי מבפנים. אבל זה יעבור ואת הולכת לעבור את זה כמו תמיד, מכיוון שאת חזקה. לפעמים, אני מאחל שלי יהיה הכוח שלך." הוא אומר בזמן שאני מקשיבה בשקט למילותיו, לבי מתנפח מאהבתי אליו.

"אני אוהבת אותך," אני לוחשת, שומעת אותו מגחך בעדינות. "גם אני אוהב אותך, נסיכה. עכשיו לכי לישון." הוא רוכן ומנשק את שפתיי. אפילו שהיא הייתה מהירה וקצרה, היא מילאה אותי באהבה ותשוקה.

דקות לאחר מכן, אני שומעת את לחישת הנחירה השקטה שלו וזה מתי שאני מתפתלת החוצה מאחיזתו ומטפסת מהמיטה בזהירות.

אני זורקת על עצמי בשקט את החלוק הוורדרד היפהפה בעל השובל הארוך, שהושלם עם עיטור פרווה שחורה בקצה השרוולים ובסוף השובל. ג'סטין קנה לי אותו כשראינו אותו, הולכים ברחובות ניו-יורק יום אחד. תמיד הרגשתי כמו אלה אתו וג'סטין אומר שהוא מוציא את הביטחון שלי החוצה. אני פשוט צוחקת כשהוא אומר זאת.

מרחפת במורד המדרגות, משתוקקת לכוס תה קמומיל, אני מדליקה את האור במטבח וכמעט צועקת כשאני עומדת פנים מול פנים עם ג'ייסון הנראה עצוב והעייף.

לא הייתי מופתעת לראות אותו כאן, אך נוכחות הפתאומית והמתיחות המביכה שלי גרמו לי לקפוץ.

זה נהפך לאירוע נורמלי בשבילו. ידעתי למה הוא ער. אם אתה ער בארבע לפנות בוקר, זה או שאתה מאוהב או שאתה בודד. אני לא יודעת מה יותר גרוע, אבל אני יודעת שהוא שניהם.

"היי," הוא ממלמל, לוגם מכוס התה שלו. "היי," אני אומרת, הולכת אל הכיור כדי למלא את הקומקום. לאחר שהוא התמלא, הנחתי אותו על התנור כדי שיתחמם.

"למה אתה ער?" אני שואלת, מטפסת אל הכיסא לידו, יודעת את התשובה. כבר לא הייתי מודאגת ממנו. אחרי שהוא התנצל, הייתה לנו שיחה ארוכה ועכשיו הוא כמו האח הגדול והמגונן שלי.

"אני יכול לשאול את אותו הדבר." הוא מגחך ללא רגש. "אני לא מצליחה להירדם. יותר מידי לחץ מהמשפט שלו ביום שישי." עדיין לא יכולתי לגרום לעצמי להגיד את שמו. כל מה שזה עושה הוא להשאיר טעם מר בפי והרגשת ריקנות בחזי.

הוא מהנהן, מביט בחלל עם מבט ריק בעיניו. אנחנו יושבים שם בשקט מרגיע לכמה דקות. אני יודעת שאני צריכה לתת לו זמן.

"אני מתגעגע אליה." הוא מדבר לבסוף, קולו נשבר מעט. "אני יודעת," אני לוחשת, קמה כדי לעצור את הקומקום מלעשות את קול החריקה הנוראי הזה לפני שיעיר את כל הבית. אני מצביעה על הקומקום, רואה אם רוצה תה טרי גם כן. הוא מהנהן ואני מוזגת לו כוס חדשה המעלה אדים.

למדתי לאהוב את השיחות שלנו מאוחר בלילה. אפילו התחלתי להניח בצד חטיפים לזמן הזה. אני לוקחת כמה יחידות מהעוגיות האהובות עליו שהכנתי ומניחה את הצלחת מולו, שהוא מחייך אליה חיוך קטן, כשאני מטפסת חזרה לכיסא.

"אבל אני לא רוצה להתגעגע אליה. אני לא רוצה להיות מסוגל לכתוב רומן על הכאב של הגעגוע אליה. התחלתי להשתגע בניסיון לזכות בלבה ועכשיו אני מאבד את שפיותי בניסיון להתגבר עליה." הוא מניד בראשו, מכרסם את עוגיית אגוז המקדמיה והשוקולד הלבן.

"אפילו כשאתה נפרד, אכפת לך. אתה יכול להיפרד ממשהו ועדיין לדאוג לו. זה לא יהיה רך ועדין תמיד. אהבה לא תמיד תהיה באופן רומנטי כמו שמראים אותה. יש לה שיניים חדות כתער שחותכות ונוגסות בנשמתך, לבך, וזה לעולם לא יחלים. הפצעים לעולם לא נסגרים ואתה נשאר עם אגו חבול ולב שבור שמתאים לאגו." אני נאנחת, גונבת אחת מעוגיותיו, מתעלמת מהנהימה הקטנה ששלח לכיווני.

כשהוא לא אמר כלום, אני ממשיכה, יודעת שהוא צריך עצה, אהבה, ותובנה עכשיו. "הייתי מאוהבת במישהו שלא אהב אותי בחזרה. אני עדיין לא יודעת מה גרוע יותר; להיות שבור או לשבור נשמה של מישהו אחר... כנראה לשבור נשמה של מישהו אחר, מכיוון שעכשיו השם שלך לנצח ירגיש כמו רעל בוורידיהם, כמעט כמו טעם-לוואי מר. אבל זה תמיד קשה יותר להיות זה שנשאר מאחור מאשר זה שעוזב." אני ממלמלת בעת ששנינו בוהים בחלל.

שנינו היינו שבורים אינדיבידואלית, אך התמודדנו עם זה בדרכים שונות לגמרי. שנינו היינו אוספים עצובים של כמעט ואולי. הוא אהב להכאיב, להרוג, אנשים כדי לגרום לעצמו להרגיש טוב ולגרום לאנשים להרגיש את מה שהוא הרגיש, שבור ובודד. אני העדפתי את הדרכים התמימות ביותר אם לא שמתם עדיין.

אך, במפתיע, לא פחדתי ממנו ואני חושבת שאי-פעם אוכל. אולי מכיוון שעכשיו הוא פתח את לבו ונשמתו אליי בשבועות האחרונים ויכולתי לקרוא אותו כמו ספר. הוא מעמיד פנים שהרבה חרא לא נוגע בו, אבל אני יודעת שהוא כן, מכיוון שגם אני כזאת.

אולי אלה הייתה בדיוק כמוהו. היא למדה להרוג בדרך המרושעת ביותר; בכך שמילאה אותו באהבה ואז עזבה. הוא נתן לה להיות האושר שלו וזאת הייתה הטעות שלו. אבל אני לא יכולה להגיד כלום מהסיבה הפשוטה שג'סטין הוא כל עולמי, לבי, שמחתי, אהבתי. לא אוכל לחיות בלעדיו.

"אנחנו מניחים שאחרים מראים את אהבתם כמונו ואם הם לא, אנחנו מודאגים שזה לא שם. אני יודעת איך אתה מרגיש. הייתם צריכים למלא אחד את השנייה, לא להטביע אחד את השנייה. אבל לא משנה כמה קשה ניסית, היא המשיכה לטבוע ולינוק את החיים ממך. הייתי שם. אני מבינה." עד אז, פניו כוסו בדמעות שקטות אך הבעת פניו לא השתנתה. אבל יכולתי לראות שהוא מקשיב. הוא היה בעולם אחר, לוקח את מילותיי ונועל אותן.

"יש רגעים שבהם אתה חושב שעברת את זה ויש רגעים שבהם אתה מייבב על רצפת חדר האמבטיה, תוהה למה לא היית טוב מספיק." אני לוקחת לגימה ארוכה מהתה, חושבת מה להגיד עכשיו. הבחנתי שבימים האחרונים, הוא לא נתן למישהו להתקרב אליו, חוץ ממני, אפילו לא ג'סטין. אם מישהו ניסה לדבר אליו, הוא היה הולך בן רגע, מרחיק אותם. הייתי הפסיכולוגית שלו עכשיו, האבן שלו, מישהו שעליו יכל להישען, והייתי בסדר עם זה. זה עזר לי להגיע להסכמה עם דברים גם כן. לפעמים אני אפילו מפתיעה את עצמי.

"אתה לא יכול לתת לה לעשות את זה לך, ג'ייסון. אתה לא יכול לתת לה לנצח. אתה לא יכול לתת לה לזיין לך את השכל כל כך חזק, רגשית ומנטלית, שאתה מרחיק כל מי שמנסה לעזור לך. אתה חייב לדבר על הרגשות שלך. תפסיק להרחיק אנשים אדיבים ולתת למחשבות נוראיות ושליליות פנימה. תיפתח ותן למישהו לאהוב ולדאוג לך." אני נאנחת, יודעת שזה מה שאני הייתי צריכה לעשות כדי להחלים.

"בגלל זה יש לי אותך. את מקשיבה לבעיות הדפוקות שלי ואת לא שופטת אותי כיוון שאת עברת את אותו הדבר. אני לא מרחיק אותך," הוא מדבר סוף-סוף, מושך באפו בעדינות. אני מהנהנת, משעינה את ראשי על כתפו.

"אתה חייב להשתמש בו, בצער. תשתמש בו כדלק כדי לעבור את הכאב, את העינוי, כדי להגיע לאור בקצה המנהרה. כשלבך שבור, אתה צריך לשתול זרעים בשברים ולקוות ולהתפלל עם כל מה שיש לך שהגשם יגיע. אל תחשוב על זה. זיכרונות הם דברים מסוכנים. אתה מסובב אותם שוב ושוב עד שאתה יודע כל נגיעה וכל פינה, אבל אתה עדיין תמצא קצה שיחתוך אותך." אני אומרת, עיניי מתמלאות בדמעות גם כן.

"תראי אותך. הפילוסופית והפסיכולוגית הקטנה והאישית שלי," הוא הומה, משעין את ראשו על שלי כשאני מלטפת את ידו ברוגע. "את תמיד יודעת מה להגיד כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. תודה." אני מחייכת ממילותיו ומתחילה להגיד משהו אך אני נקטעת על-ידי פיהוק.

"אוו, בייביגירל עייפה." הוא אומר, מבלגן את שערי במקצת. "אני חושב ששיחת ארבע לפנות בוקר הגיעה לסיומה, יקירה." הוא אומר, מנגב את דמעותיו, נעמד ומניח את הכוסות והצלחות בכיור.

והנה הוא מתחיל לנסות לנער מעליו את הכאב ולהתנהג כאילו הכל בסדר שוב.

כשאנחנו מתחילים ללכת לכיוון הדלת, אני תופסת בידו, גורמת לו לעצור להסתכל לתוך עיניי. "אני מקווה שיום אחד, מישהו ירצה להחזיק אותך למשך שלושים דקות בדיוק, וזה כל מה שהם יעשו. הם לא יתרחקו. הם לא יביטו בך. הם לא ינסו לנשק אותך. כל מה שהם יעשו יהיה לעטוף אותך עם ידיהם בלי טיפת אנוכיות בדרך. אני מקווה שיום אחד, אתה תצחק כל כך הרבה שאתה תשכח שיש לך צלקות. אני מקווה שיום אחד מישהו ירצה לנהוג במשך שעה רק כדי לנשק אותך לעשר שניות. יום אחד, מישהו לא יפחד מכמות ומאיך שאתה אוהב. הם לא יישארו בחוף. הם יפגשו אותך במעמקים, מכיוון שלא נוצרת בשביל מים רדודים. הלב שלך הוא אוקיינוס ואני מקווה שיום אחד, מישהו יהיה נואש לטבוע." אני לוחשת, צופה בעיניו הנהפכות למעורפלות ואדומות, לפני שאני מנשקת את לחיו בעדינות ועולה במדרגות אל המיטה.

מניחה את החלוק על הכיסא האהוב על ג'סטין, אני מטפסת בחזרה למיטה בשקט ומתכרבלת מתחת לידיו. "אני אוהבת אותך," אני לוחשת, עוקבת עם אצבעי אחר תווי הפנים המלאכיים והמושלמים של דאדי. בחיים לא התייחסתי אליו כמובן מאליו. הוא כל מה שיש לי.

הוא כל כולי ואני מקווה שג'ייסון ימצא אהבה כמו שלנו יום אחד. לכולם מגיע אהבה כזאת.

זה פשוט פרק מהמם, הוא באמת אחד האהובים עליי, כי הוא כל כך נכון. אני פשוט חושבת שעדן היא גאון, היא כתבה את זה בצורה כל כך יפה.

אני כל כך אוהבת את התרגום שיצא לי כי זה היה קשה, זה באמת היה קשה:(

אני דורשת מיליון תגובות!!!!!!!!!!!!!! לא פחות! וזהו כן ביי.