נקודת מבט: ג'סטין.

"אני סולחת לך," אני ממלמלת, משחקת עם כפתוריי חולצתו. "אבל אם תתייחס אליי ככה שוב, אני לא אהיה כה סלחנית." אני מזהירה, גורמת לו להחניק יבבה, למשוך באפו ולהנהן. "גם אני פגועה. גם אני איבדתי את התינוק שלנו. אני צריכה אהבה ועידוד בדיוק כמוך וכשאתה מרחיק אותי ככה, זה רק מחמיר את המצב. אני בחיים לא אשפוט אותך אם תרצה לדבר מכיוון שאני כל כך אוהבת אותך." אני מנשקת את אפו ולחייו האדמדמים ברכות בעוד שדמעות שקטות זולגות במורד הלחיים שלנו.

אני זוכר שהיא אמרה לי.

אני לא יכול לפגוע בה שוב. היא תעזוב אותי. היא לא תסלח לי הפעם. אני לא יכול לשבור את לבה, לא אחרי שהדבקתי אותו בחזרה עם האהבה שלי מכל הפעמים בהם לבה היקר נשבר. שמי לא יכול להירשם על אחת הצלקות שעזרו להרוס את נשמתה.

אני לא אהיה מפלצת, אבל אני חייב... אבל הפעם, יש לי תכנית.

"דאדי," קולה העדין של רוזי מצלצל מפתח דלת משרדי. אני נוהם ושותה מבקבוק הויסקי שלי. ראייתי מטשטשת לרגע כשאני מתענג על השקט שנוצר כשמחשבותיי הצרחניות והכעוסות נעלמות. אלכוהול וקולה תמיד מעלימים אותן.

"מאחר ולימדת אותי איך לבשל, רצית לנסות להכין את המאכל האהוב עליך בלעדיך ואני רוצה שתטעם אותו." אני מלקק את שפתיי כשאני בוהה ברגליה הארוכות והיפות שהיו חשופות מפני שהייתה לבושה באחת החולצות שלי ותחתוני תחרה.

"בואי הנה." אני מצווה, גורם לה למהר לכיווני עם צלחת לזניה המורכבת מחמישה סוגי גבינה, בידיה. "שבי פה." אני מצביע על ברכיי והיא מתיישבת עליי. "את שתוי שוב, דאדי?" היא ממלמלת בפרצוף זועף, מביט עמוק אל עיניי הלא מפוקסות. "אתה מריח מצחיק. כמו אלכוהוליסט עצוב וזקן," היא מקמטת את אפה.

"א-אני באמת אלכו-אלכוהוליסט עצוב וזקן." אני אומר, מקמט את מצחי כשהיא נותנת לי חתיכת לזניה. טעמים מדהימים מתפוצצים בפי ואני עוצם את עיניי בחיוך; חיוך שלא הופיע כבר שבועות. היא מצחקקת וקופצת בברכיי. "זה אומר שאתה אוהב את זה?" היא שואלת כשהיא כורך את ידיי מתחתיה וחופן את ישבנה.

"זה מדהים, אהוב-אהובה." אני בולע את המילים ומשהק. היא צווחת, מנשקת את לחי לפני שהיא קופצת ממקומה ורצה מהחדר. "רגע, בייבי!" אני קורא, גורם לה להציץ פנימה.

"תני לדאדי נשיקה לפני שאת הולכת." למילים שלי יש משמעות גדולה, אבל היא לא יודעת את זה. היא מחייכת כשאני מושך אותה לחיבוק הדוק לפני שאני מחבק את שפתינו לנשיקה תשוקתית. אהבתי ותשוקתי לאישה הזו ביחד עם הכאב והשכרות שלי גורמים לנשיקה להתחמם במהירות. כל כך מהר שהיא מתרחקת כדי לנשום.

"אני אוהב אותך, בייביגירל. תזכרי את זה." אני לוחש, קולי עבה וצרוד עם רגש, והיא מביטה בי בבלבול. "גם אני אוהבת אותך..." היא אומרת, גורמת לי לעצום את עיניי ולזכור את הרגע הזה.

"יופי. עכשיו תני לדאדי חיבוק." אני עוטף את ידיי סביבה ומנשק את ראשה, נושם את ריחה בפעם האחרונה. "אני מצטער, בייבי. אני מצטער על הכל." אני לוחש, מתעלם משאלותיה ומבטיה המבולבלים.

כשאני מתרחק, אני מוחה את דמעותיי במהירות כדי שהיא לא תראה ותתחיל לשאול שאלות, לפני שאני מחייך אליה. "עכשיו לכי, בייבי. אני אוהב אותך." אני מסובב אותה ומלטף את ישבנה, שולח אותה החוצה.

ברגע שהיא מחוץ לטווח שמיעה, אני משחרר צעקה מלאת כעס וזורק את הבקבוק אל הקיר. ניידי רוטט בכיסי, רק מחמיר את המצב. מוציא אותו החוצה, אני מקמט את מצחי מההודעה.

לא ידוע:כמה עצוב... אומר להתראות לבייבי שלך לפני שאתה שובר את לבה. נוגע ללב פשוט.

לפני שאני מצליח להגיב, ג'ייסון הנראה מדוכא נכנב למשרדי ואני מתפכח במהירות. הוא יודע מה עומד לקרות ואני בוטח בו שיטפל בה ויסביר לה הכל. אמרתי לו לילה אחד אחרי שהתחבאתי בארון שהיה במסדרון ומשכתי אותו פנימה כשעבר שם. הוא כמעט שבר לי את הצוואר אבל זה היה שווה את זה.

כשהוא יחזור לבית שלו, הוא הולך לאתר את האדם הזה ולהרוג אותו. אני רק חייב לגרום לאדם הזה להאמין שאני הולך לעשות את מה שהוא מבקש כדי שהוא לא יפגע במשפחה שלי. הדרך היחידה לעשות זאת היא לגרום לרוזי לשחק טוב אבל מאחר והיא השקרנית והשחקנית הכי גרועה ביקום, אני צריך לגרום לה להאמין שאני האידיוט הכי גדול שהיא פגשה. לא משנה כמה כואב לי לעשות את זה.

"כולם ארזו? ארזת בשביל רוזי?" אני שואל ללא רגש, ידיי מאחוריי גבי. הוא מהנהן, פרצוף עצוב בעיניו בגלל מה שהולך לקרות. "אתה מודע לזה שיש מצב שהיא לא תסלח לך, נכון?" הוא שואל ואני מהנהן באיטיות. "אני אחזיר אותה אליי. אני תמיד מחזיר אותה. היא הבייבי שלי." אני אומר והוא בודק את שעונו.

"אם אנחנו רוצים להספיק, עדיף שתעשה את זה עכשיו." הוא נאנח, מניד בראשו ומשפשף את פניו בלחץ. "היא בחדר שלה, משחקת."

לעזאזל, היא בחלל הקטן. אני לא רוצה להרוס את זה, אבל אני חייב.

"בסדר..." אני לוחש, תופס בבקבוק ויסקי נוסף ולוגם ממנו. אני לוקח עוד נשימה עמוקה ונכנס לתפקיד.

צועד במורד המסדרון, אני מגיע לחדרה ופותח את הדלת בחוזקה. היא משחררת צעקה מהרעש אבל נרגעת כשהיא רואה אותי. "דאדי," היא מושכת באפה, דמעות קטנות בורחות מעיניה. "הפחדת אותי. אל תעשה את זה, בבקשה. אתה יודע שאני לא אוהבת רעשים חזקים. הם מפחידים אותי." היא נעמדת, מנסה לחבק אותי אך אני דוחף אותה ממני.

לבי כואב כשאני רואה שפניה כבר עצובות ואפילו לא התחלתי.

"ד-דאדי?" היא מגמגמת, מסתכלת עליי. "תשתקי, כלבה מטומטמת." אני שורק, גורם לה להשתנק ולקחת צעד אחורה. "א-אל... אל תגיד את זה." היא מנידה בראשה, מכסה את אוזניה עם ידיה הקטנות והעדינות. אני נלחם בעיניי כדי שלא יתחילו לדמוע מהטבעת המהממת שלה, שסימלה את האהבה שלנו כשנצנצה מהאור.

"אני אגיד מה שאני רוצה. את לא תגידי לי מה לעשות. אני הדומיננטי במערכת ביחסים הזו. את מצייתת לי, ולא הפוך." אני נוהם בזמן שדמעות זולגות במורד עיניה. "למה אתה מתנהג ככה? אתה באמת, עד כדי כך שיכור? היית בסדר לפני פחות מעשר דקות." היא מייבבת, מסיטה את עיניה מעיניי הבוערות.

"מכיוון ששמתי לב שהייתי יותר מדי רחמן איתך. את הולכת ברחבי הבית כמו נסיכה מפונקת, פרחחית, כאילו כל המקום הזה שייך לך ונמאס לי מזה. נתתי לך לדרוך עליי יותר מדי זמן. קניתי אותך. את שלי. את שייכת לי." השקרים זולגים מפי וגופי רועד. היא כנראה חשבה שזה בגלל כעס אבל זה היה מהעצב המורגש בגופי.

בחיים לא חשבתי שהמילים האלו נכונות. למעשה, תמיד שמחתי שהיא רגועה סביבי ומרגישה בנוח לעשות מה שהיא רוצה. אני מתפלל שהיא תסלח לי אחרי זה.

"איך אתה יכול לעשות את זה? להעמיד פנים שלא אכפת לך, כאילו אתה לא מרגיש כלום? כאילו אנחנו לא אוהבים אחד את השנייה עם כל מה שיש לנו?" היא מתחננת.

"ח-חשבתי שאני ה-הנסיכה המפונקת שלך..." היא מושכת באפה, מבט שבור בעיניה. "למה ש-שיקרת? למה אמרת לי את כל הדברים האלו אם אתה לא מרגיש ככה? למה ביקשת ממני להתחתן איתך?"

"איזו דרך טובה יותר מזו כדי להיכנס למכנסיים שלך, מותק?" אני לוגם מהמשקה, בניסיון להחביא את קולי הנשבר.

"א-איך אתה מעז!" היא מרימה את ידה כדי לסטור לי, אבל אני תוס אותה במהירות. "הו, את לא עשית את זה הרגע." אני מתיישב על אחד הכיסאות ומושך אותי לשכב על ברכיי. היא צורחת ונלחמת כשאני קורע את מכנסיה ותחתוניה כמו שהיא קורעת את חזי ומוציאה את לבי החוצה.

"תפסיק, בבקשה!" היא מתחננת כשאני פוגע בישבנה ללא הפסקה עם ידי. "אתה מכאיב לי!" היא מייללת ולבי נשרף. שנאתי כל רגע. עיניי משחררות את הדמעות שהתחננו ליפול. "ג'סטין, אתה מכאיב לי!""דובוני גומי!" תנועותיי נעצרות במיידי והיא זורקת את עצמי ממני, יבבות שוברות לב בורחות מפיה. "מה אתה מנסה לעשות? אתה מנסה לגרום לי לשנוא אותך? טוב קיבלת את מה שרצית. אני שונאת אותך!" היא צורחת בזעם, ומרימה את מכנסיה.

המבט בעיניה הכחולות גורם לצמרמרות לעבור בי ואני כמעט ומתכופף בכאב. תמיד הייתי זה שמעלים את המבט המייסר הזה, לא גורם לו.

עיניי מאבדות פוקוס ודז'ה-וו פוגע בי בחוזקה. החלומות שלי מהתקופה ההיא מתגשמים.

הדיילת מכסה את פיה בשוק כשצעקותיה ויבבותיה של רוזי ממלאות את האזור. מהירות וחוזק הצלפות משתנים. כעסתי כל כך מכך שהיא זלזלה בי וחשבה שאני אבגוד בה עד כדי כך שלא שמתי לב לחוזק הצלפותיי.

"ד-דובוני גומי!" רוזי מגמגמת החוצה בטירוף אך אני לא שם לב מאחר וקולה עומעם. פשוט המשכתי להכות את הצורה מהישבן שלה.

"דובוני גומי!" היא אומרת, מגבירה את קולה אך אני עדיין לא שומע.

"דובוני גומי, דובוני גומי, דובוני גומי!" היא צורחת חזק ככל שיכלה. לפני שאני מצליח לעבד את המילים, היא מקיאה את תכולת בטנה על הרצפה ועל נעליי.

ישבתי שם בשוק ועיניי הוצפו בדמעות.

הדיילת מקפצת ממקומה בן רגע ובורחת הרחק, מנגבת את דמעותיה.

דובוני גומי הייתה מילת הביטחון שלנו.

לא רק שפגעתי בה בצורה כזו, היא אמרה את מילת הביטחון אך גם גרמתי לה להקיא. אמנם, היה לה קלקול קיבה אבל איזה דאדי-דום הייתי שהענשתי אותה בעודה חולה?

בחיים לא קרה שקטנה/בייביגירל אמרה את מילת הביטחון תחת טיפולי. תמיד ווידאתי שטיפלתי בהן בצורה הטובה ביותר. ידי הייתה, ללא יוצא מן הכלל, תמיד דואגת ואוהבת. בחיים לא אכזרית ומתעללת. ברור, חינכתי ותיקנתי התנהגות, אבל בחיים לא נורא עד כדי כך שהיו צריכות להשתמש במילת הביטחון!

תמיד התגאיתי בזה. כל הבייביגירל'ז שלי תמיד הרגישו בטוחות בידיי אבל עכשיו, הכל נהרס לנצח.

ועוד הבכתי אותה במכוון! איך יכולתי לעשות זאת לאהבת חיי? יכולתי רק לדמיין את השנאה שהייתה לה בשבילי ברגע זה. כל הביטחון שהיה לה בי כנראה נעלם.

המחשבה גרמה לכמה דמעות לזלוג במורד לחי, מה שגרם לי לצאת ממחשבותיי.

שומע אותה משתעלת ומנסה לנשום, אני עוטף את ידיי מסביב גופה כדי לנחם אותה אך היא נרתעת ממני במידיות ומייבבת חזק יותר. היא מרחיקה את עצמה מברכיי ומתיישבת על הרצפה נגד אחד הכיסאות, נרתעת בכאב ברגע שהשטיח נלחץ נגד ישבנה המוכה והחבול. תחתוניה עדיין היו סביב קרסוליה כשהיא ניסתה להסתיר את עצמה עם שמלתה.

בחיים לא ראיתי אותה כל כך פגועה ורגישה.

יכולתי למעשה להרגיש את לבי נשבר בחזי.

גופי הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות.

"י-יקירה, אני מצטער.. בייביגירל, בב-" אני מתחיל להתחנן אך היא קוטעת אותי.

"אל תקרא לי כך. אני כבר לא הבייביגירל שלך." היא נועצת את מבטה בי, מנגבת את דמעותיה.

תשכחו מלבי הנשבר, הרגע הוא התפוצץ בתוך בחזי.

ראשי נזרק הצידה לפתע ולחי מתחילה לשרוף. אני נאנק, מלטף את העור המעקצץ ומביט אל עבר רוזי העצבנית והמובכת. חזה עולה ויורד בכעס בעוד שיבבות נשמעות ממנה.

"אתה שקרן וחמור. בטחתי בך! אני לא מאמינה שחשבתי שאני יכולה לבלות בשמחה את שארית חיי איתך כשכל מה שאתה עושה הוא להרוס הכל כשקשה. עמדת להיות בעלי. אני כל כך אוהבת אותך, אבל אתה לא יותר טוב ממאסטר, מכיוון שגם אתה הרסת אותי.

הוא אולי הרס את גופי, אבל אתה עשית משהו מרושע ומזעזע יותר. גרמת לי לאהוב אותך, גרמת לי להרגיש כאילו אני שווה משהו, ואז הרסת את לבי." היא מייבבת ואני מביט בה, מקווה ומתפלל שיום אחד היא תסלח לי ותבין שרק ניסיתי להגן על המשפחה שלנו. אני יודע שג'ייסון יעזור לה להתגבר על זה ויגרום לה להבין.

נשימתי נעצרת בגרוני כשאני מביט בה מושכת את טבעת האירוסין מאצבעה. "אמרתי לך! אמרתי לך שאם תתנהג אליי בצורה שכזו עוד פעם, אני אעזוב. אני לא שקרנית כמוך. אני מקיימת את ההבטחות שלי." היא זורקת את הטבעת לברכיי והרעש שהיא משמיעה כשהיא מתגלגלת ופוגעת ברצפת העץ היה מספיק בשביל לשבור אותי לחלוטין.

"אני לא מבינה איך אתה בכלל עומד כאן. אהבתי אותך בכל שלב ומכשול ופשוט לא אכפת לך." היא נוהמת, גורמת לי לקחת צעד אחורה ולעצום את עיניי.

"אתה היית זה שהציל אותי, זה ש"אהב" אותי, מי שגרם לי להרגיש שלמה שוב. הייתי צריכה לדעת שזה טוב מדי בשביל להיות אמיתי. זה היה מושלם מדי, יותר מדי כמו אגדה, בשביל החיים העלובים שלי.

אני מנסה להחביא את רגשותיי בעודה מוציאה את הרגשות והכאב שלה החוצה בצעקות. זה נגמר, היא עוזבת אותי.

"לך תזדיין, ג'סטין. גרמת לכולם להאמין שאתה דאדי-דום למופת, אבל אתה עלוב בדיוק כמו ולאד. השגת את מה שרצית. זה נגמר. תירקב בגיהינום." היא שורקת לפני שהיא מסתובבת ויוצאת מהחדר.

כשהדלת נטרקת מאחוריה, אני קורס לברכיי ומתחיל בכות. לא יכולתי להחזיק את זה בפנים יותר. אהבת חיי הלכה והיא שונאת אותי. היא השוותה אותי לאנס ורוצח. היא שונאת אותי עד כדי כך.

שומע דיבורים בחוץ, אני זוחל אל חלונה ומציץ החוצה כדי לראות אותה רצה לידיו של ג'ייסון. יכולתי לשמוע את היבבות שלה עד לכאן. לאחר כמה דקות שבהן הוא דיבר אליה, הוא מוביל אותה למכונית וסוגר את הדלת אחריה. אני רואה את ג'ולייט מתכרבלת לצדה, מנסה לגרום לה להרגיש טוב יותר.

מרים את ראשי, ג'ייסון ואני יוצרים קשר עין והוא נותן לי מבט סימפטי. עם הנהון בראשנו, הוא מטפס אל המכונית ומתחיל לנסוע.

"לעזאזל!" אני צורח, מושך בשערותיי ולוגם מהויסקי שלי. עכשיו אני באמת זקוק לזה.

ניידי רוטט שוב, גורם לכעסי וליבבותיי להתגבר.

לא ידוע: עבודה טובה, דאדי. לרגע, באמת חשבנו שאתה שונא אותה. אנחנו יכולים רק לדמיין מה היא חושבת. בייביגירל מסכנה. עכשיו היא באמת שבורה.

טישו מישהו?

בבקשה? נגמרו לי כבר שני גלילים של נייר טואלט.

אני חייבת לשאול, מי אתן חושבות שזה?? מיזה הלא ידוע הפח הזה????

אני ממש מצטערת על הפרק המאוחר, היו לי בעיות באינטרנט ולא יכולתי לעבוד איזה שעתיים:((((((

הפרק הבא יהיה כנראה אחרי הבגרות בביו, אולי שישי-שבת!

אוהבת לנצח!