אפרוחים שלי! הבטחתי פרק לפני סופש!! אז הנה לכן!!!!

תזכרו, בעוד יומיים הפרק יהפוך לפרטי, כך שאם לא ביצעתן את השלבים המצוינים בראש הפרק הראשון, רוצו לעשות אותם!

נקודת מבט: ג'ייסון. (שבוע לאחר מכן).

"אתה מפוטר!" אני שורק, אוחז בבחור מראשו ודופק את ראשו נגד שולחני. הוא נופל בחבטה על הרצפה בזמן שאני מגלגל את עיניי ומיישר את חליפתי, מדלג מעל גופו חסר ההכרה ויוצא ממשרדי.

רק קיבלתי אותו לעבודה אתמול והוא כבר מפשל, שזה משהו שאני לא יכול לסבול. הבחור הראשון שקיבלתי, קייל, עדיין עובד במלוא המרץ ויכול להיות שהוא יהיה השלישי בסגל שלי, אחרי לוק.

"ג'ייסון!" קולה הלחוץ במקצת של רוזי שם אותי על הקצפה כשהיא רצה מסביב לפינה. "מה?! מה קרה?" אני שואל במהירות, מניח את ידי על כתפיה כדי להרגיעה. "ג'ולייט." זה כל מה שהיא צריכה להגיד כדי לגרום לי להתחיל לרוץ.

שומע מהומה במטבח, אני רץ לחדר ורואה את ג'ולייט רועדת על הרצפה ללא שליטה וכמה מהאנשים שלי עומדים מעליה, חושבים על מה לעשות. "חרא!" אני צועק, לבי הולם בחזי בזמן שאני ממהר אליה.

היא חווה התקף.

"תקראו ללוק!" אני נובח, מגלגל אותה על צדה ואוחז בה בחוזקה כדי שתוכל לנשום כמו שצריך. "כמה זמן ההתקף נמשך?" אני שואל במהירות, מנסה לחלץ מהם את המידע החשוב. בזמן שג'סטין למד עסקים וקולינריה, למדתי עסקים וסיעוד כך שאני יודע את הדברים הבסיסיים.

"שלושים שניות, אולי?" קייל אומר והאחרים מביטים בדאגה ומהנהנים. "תבדקו! אם הוא ממשיך יותר משתי דקות, תקראו לדוקטור ריימונד!" אני מורה, אוחז בה בעדינות כדי שלא תפגע בעצמה. קייל מוציא את ניידו ומפעיל את השעון בדיוק כשרוזי ולוק נכנסים לדר עם ערכת העזרה הראשונה. "לעזאזל, לא שוב!" לוק אומר כששניהם נופלים לברכיהם לצדנו.

"קדימה, מותק, קדימה. את יכולה לעשות את זה, חתלתולה." אני מתחנן בדאגה, מקווה שההתקף יפסק בקרוב. גופה זז בפראות, עיניה התגלגלו אחורה, וקיא ורוק מכסים את הרצפה מפני שזלגו מלסתה הנעולה. "שישים שניות," ייל אומרף שולח את לבי לטירוף נוסף. עיניי מתחננות להוציא את הדמעות אך אני מסרב להראות חולשה. אני צריך להיות חזק בשביל ג'ולייט ואני לא יכול להיות חלש מול האנשים שלי. רוזי ולוק בכו בשקט, דאגה חרוטה על פניהם.

אני נאנח ברוגע כשהיא מתחילהל הירגע לאט לאט. "עבודה טובה, מותק. ידעתי שתעברי את זה. את גורמת לדאדי להיות גאה." אני לוחש באוזנה, כך שרק היא תוכל לשמוע. כל האנשים סביבנו מוחאים כפיים ומריעים כשהיא חוזרת לעצמה, כאילו הם השיגו משהו. אני לוקח את ערכת העזרה הראשונה ושולף ממנה כפפות גומי כדי לעזור לה לנקות את פיה וגרונה כדי שלא תיחנק בעודה משתעלת.

היא משמיעה יבבה מבולבלת כשאני מקרב אותה אף יותר לידיי ומנשק את מצחה. "את בסדר, נסיכה. את בסדר," אני מנחם אותה בזמן שלוק מביא לה כוס מים, עכשיו כשהיא חזרה להכרה. אני בודק אם היא נפצעה ושורק כשאני מרגיש בבליטה על קודקוד ראשה מהנפילה וחבורה שמתחילה להתפתח על ירכיה. הבייבי המסכנה שלי...

מרים אותה באיטיות ככלה, אני עושה את דרכי במעלה המדרגות כדי להשכיב אותה על המיטה. אני יודע שהיא תשושה. לוק ורוזי עוקבים אחרינו עד שאני נכנס לחדרי ומניח אותה על המיטה. אני מחייך בקלילות כשרוזי מושיטה לי מגבת עם קרח ואני מניח אותה על קודקוד ראשה בעדינות. היא מתבכיינת ומייבבת בכאב, אוחזת בי חזק ככל שיכלה.

"לך תקרא לדוקטור ריימונד ותוודא שהוא ידיע לכאן במהירות או שאני ארה בו. אנחנו צריכים לבדוק אם היא בסדר ושלא נגרם לה נזק פנימי." אני לוחש ללוק, הוא מהנהן ויוצא בריצה. "לעזאזל, מותק. הפחדת את דאדי כל כך." אני נאנח, מעביר את אצבעותיי בשיערה המזיע. גופה זז ומתפתל כל כמה שניות בעודה מושכת בשיערה ביד אחת ובידה השנייה היא תופסת בחולצתי.

בטנה של רוזי מחליטה באותו הרגע לקרקר, מה שגורם לה להסמיק ולהחביא אותו עם מבט ביישן. "סליחה..." היא לוחשת בשקט, מסיטה את עיניה ממנה. "הו, בייב. זה בסדר. אני יודע שאת רעבה. אני מתנצל שלא האכלתי אותך עדיין, אבל יש לי הפתעה בשבילך," אני אומר, לוחץ על האינטרקום ליד מיטתי ולאחר רגע, קייל נכנס לחדר.

"כן, בוס?" הוא שואל ברצינות. "קח את רוזי למטבח ותתן לה את הקופסא שנמצאת במקרר. זאת ההפתעה שלה. היא תדע מה לעשות איתה." אני מורה ורוזי מביטה בי בעיניים מפוחדות. "אני ב-בסדר, ב-באמת!" היא עדיין מפחדת להיות בסביבת גברים אחרים. "את תהיי בסדר, בייב. אני מבטיח. לכי." אני מדרבן אותה, מנסה להרגיע את ג'ולייט גם כן. היא מהנהנת באיטיות לאחר רגע, עיניה מאבדות רגש, ואני נאנח מפני שאני יודע שהיא כועסת עכשיו.

אני צופה כשהם יוצאים מהחדר, רוזי מנסה להתרחק כמה שיותר מהגבר הגדול והמפחיד. אני יודע שהיא תשמח כשהיא תראה שג'סטין שלח לה כמה קופסאות של פסטה עוף, חטיפי הפירות האהובים עליה, כוסות לגימה, כמה צעצועים וכמה מהמנות האהובות עליה, בדיוק כמו שהבטיח.

אני נושם לרווחה כשהדוקטור נכנס לחדר ומתחיל לבדוק אותה. היא מתבכיינת ונאנקת, מנסה להתקרב אליי כשהגבר הלא ידוע מתחיל להתקרב אליה. "זה בסדר, נסיכה. את בסדר. דאדי כאן." אני הומה, מטפס על המיטה ומקרה אותה אליי כדי שיהיה לה נוח. "ח-ח... ח-תלתול! חתל... חתלתול! כ-כואב! זה כואב, בבקשה!" ג'ולייט גונחת, דיבורה יותר בלוע ממה שהיה לפני כן. אני מקמט את מצחי ומנשק את שיערה. "אני פה, מותק. חתלתול כאן והוא יגרום לך להרגיש יותר טוב." אני אומר, מנדנד אותה בעדינות ולבי מתהדק בחזי. המלאכית המסכנה שלי!

אני מביט בדוקטור העובד בזמן שהוא מהנהן מפעם לפעם וכותב דברים בפנקסו. "אז?" אני נובח בחוסר סבלנות לאחר כמה דקות, גורם לו לקפוץ. "הא.. הו כן, אוקיי. העלמ ג'ולייט היא מטופלת שלי כבר כמה זמן עם לוק כאחיה. היא לוקה באפילפסיה יחד עם האוטיזם שלה, שזה דבר די נפוץ. נראה שהיא בסדר פרט לכמה חבלות ובליטה בראשה... אני פשוט לא מבין למה היא חווה את ההתקפים האלו כשהיא לוקחת את התרופה שלה?" הוא ממלמל, גורם לעיניי להצטמצם בכעס.

ראשי מסתובב באיטיות ללוק, שעמד שם כמו צבי באור הזרקורים. "תרופה?" אני שורק מבעד לשיניים חשוקות והוא בולע את הגוש הנוצר בגרונו. "הא... תראה... אולי שכחתי לחדש את אספקת התרופה שלה כשהיא נגמרה..." הוא לוחש, בורח ממבטי.

"מתי. התרופה. נגמרה?" אני נוגס במילים, מרגיש שכעסי עלה דרגה. "לערפניחן שיחןחשןה חדכודשים..." הוא ממלמל כך שלא הצלחתי להבין אותו. "מה? דבר חזק יותר," אני נובח, זעם מתחיל למלא אותי. "לפני שישה חודשים!" הוא צועק לפני שהוא מכסה את פיו. "אתה צוחק עליי?! היא יכלה למות!" אני מתכוון לקפוץ עליו אך דוקטור ריימונד מחזיק בי.

"מה ל-לעזאזל, לוקי? מה ל-לעזאזל, בבקשה?" ג'ולייט מנידה בראשה, מבחינה בכעס שלי ופעולת לפיו, עדיין לא מבינה את הסיטואציה. "אני מצטער, בסדר?! הייתי עסוק!" הוא צועק ואני מנסה בכל יכולתי שלא לערוף את ראשו. "אני הולך לכסח לך את הצורה." אני מאיים והוא נהיה חיוור. "תסתלק!" אני צורח, גורם לו לצאת בריצה.

מחייך במתיקות לדוקטור, אני שואל בקול היכ מתוק ונחמד שלי, "אתה יכול לתת לג'ולייט מרשם ולמלא אותו?" הוא מהנהן בעיניים פעורות ויוצא מהחדר, כמעט בריצה, כמו לוק.

"אני לא יודע למה אנשים מפחדים ממני..." אני מסתכל מטה על ג'ולייט המבולבלת בעודה משחקת בשולי השמיכה. "הו רגע... אני כן!" אני צוחק לפני שאני חונק אותה עם נשיקות, גורם לה לצווח ולצחקק.

לפחות נשאר לי יום אחד לבלות עם הבחורה שלי לפני שאני יוצא למשימה מחר בלילה.

מחר בלילה, קרלה ארמטי כבר לא תהיה קיימת.

יאיי!!!!!!

אומייגאד ג'ולייט וג'ייסון GOALS

לא כמו ג'וזי, אבל עדיין!!!!!

איף תנו לי לבכות בשקט:(((((