נקודת מבט: ג'סטין

"רוזי, בואי הנה! אני צריך למרוח משחה על הבטן שלך." אני קורא לה מחדר השינה בפעם השלישית ומחכה לשמוע את רגליה הקטנות פוגעות ברצפה. "חכה רגע! לעזאזל," היא צועקת בחזרה, גורמת לעיניי להצטמצם ולראשי ללהטות הצידה.

שמעתי אותה נכון?

"הו חרא," ג'ייסון צוחק בפינת החדר בזמן שהוא משחק בניידו מאחר שג'ולייט ישנה. "היא ענתה לך."

"מותק, כדי שתזיזי את הישבן שלך לפה. אני לא משחק היום. תנסי אותי עם ההתנהגות הזו עוד פעם אחת." אני מתפרץ, מגלגל את עיניי אפילו שחיוך קטן ומעושה גדל על פניי. ידעתי מה הולך לבוא, ואהבתי את זה.

"סלח לי?! לא לנסות אותך עם ההתנהגות הזו?" דמותה מופיעה בפתח הדלת ואני כמעט פורץ במצחוק מפניה החמודות והעצבניות. "אדוני, כדי שתעלים את הטון הזה לפני שאני אסטור לך עד לשבוע הבא. כלב קטן ומקריח עם שיער לבן מזדיין," רוזי מקטרת ואני פורץ בצחוק.

"כלב קטן ומקריח עם שיער לבן מזדיין? ככה קראת לו?! ח-חכו רגע, אני צריך לכתוב את זה!" דמעות צחוק זולגות מעיניו של ג'ייסון בזמן שהוא לוקח חתיכת נייר ועט.

"אל תעז!" אני משתנק, עומד לתקוף אותו אבל הוא עוצר אותי. "שניכם מרושעים!" אני משרבב שפתיים בזמן שרוזי מנצחת בנצחון. "אל תשתמש בטון הזה איתי, ואני לא אצטרך להעמיד אותך במקומך," היא מתחצפת, זזה לכיוגוני ומתיישבת לידי על המיטה.

אני חושב שזה נחמד שהאישיויות שלנו עדיין מסתדרות כשאנחנו לא במצב של דאדי/ליטל. זה מראה לי שהאהבה שלנו אפילו חזקה יותר ממה שחשבתי. אנחנו רבים בצחוק, מדברים, ומתחצפים אחד אל השנייה באופן תמידי. בחיים לא ידעתי כמה ציניות היא מחזיקה ולא אומרת.

אהבתי את שני הצדדים שלה באופן שווה, אפילו כשהיא קוראת לי כלב קטן ומקריח עם שיער לבן מזדיין.

"הו, כשהבחור הקטן הזה יגיע, אני באמת אראה לך את מקומך, אהובה," אני מחייך במתיקות, מורח משחה על בטנה העגלגלה, הרכה והקטנה.

אני עדיין לא מאמין שעומד להיות לנו בן. קיבלתי את הבן שלי בחזרה, אפילו דאף אחד לא יכול להחליף את ג'ספר הקטן שלי והמלאך האחר שלנו.

התינוק הזה הוא הלוחם הקטן שלנו. הוא חזק, בדיוק כמו אימא שלו.

"אני כל כך מפחדת," היא ממלמלת, מגיבה לתגובתי הקודמת ומסיטה את מבטה לפני שהיא מתכווצת לפתע. "מה קרה?" אני שואל במהירות, כל הצחוק יצא מהחלון כשאני מניח את ידיי על בטנה. ג'ייסון מתקרב אלינו בדאגה גם כן. "תירגעו, זאת הייתה רק בעיטה. אחת חזקה, אבל רק בעיטה," היא נושפת באיטיות, פניה מתעוותות מעט.

"היי! יש לי רעיון. חכו כאן!" ג'ייסון מחייך לפני שהוא רץ מהחדר.

"אדון ג'ייסון, לא! אל תרוץ! רק הברקתי את-" קולו של הארולד צועק במסדרון לפני שהוא נקטע על-ידי התרסקות חזקה. "-הרצפה," הוא מסיים ואני מצליח לשמוע את ההתכווצות שלו. רוזי ואני פורצים בצחוק ממה שאנחנו שומעים.

"אני בסדר! אני בסדר. רק מותן שבורה, זה הכל," קולו מלא הכאב של ג'ייסון קורא.

"אני יכול להביא לך משהו? קרח? כרית חימום? תה? אמרו לי שאני מכין תה מצוין," הארולד מנסה לעזור בכך שהוא... הארולד.

"לא, לא, אני אהיה בסדר. כל מה אני צריך לחבוש זה האגו שלי," ג'ייסון מתבדח, גורם להארולד לצחוק. "האין זה נכון," הארולד מגיב.

"מה קורה כאן? כולם בסדר?" קולה של אמילי מגיע מהמדרגות ורוזי ואני בוהים אחד בשנייה בעיניים פעורות כשאנחנו שומעים צעדי עקבים מהירים.

"אימי! לא!" קולו מלא הייאוש של הארולד צועק ואנחנו שומעים התרסקות נוספת. "אימי! אימי, אני מצטער! את בסדר, יקירה? הו אלוהים, בבקשה תהיי בסדר," יכולתי לשמוע את הדמעות בטונו של הארולד במקום הבדיחות הרגילות שלו כשמישהו מאיתנו נופל וזה הרגע בו רוזי וני יוצאים מהחדר במהירות.

משהו קורה פה. הוא לא יהיה מודאג כל כך בגלל נפילה כזו.

"אימי, יקירה, אני כל כך מצטער! אני כל כך מצטער, מותק. לא הייתי צריך להבריק את הרצפות כל כך מוקדם. אני יותר טוב מזה. זה הכל אשמתי," הוא בוכה ואנחנו רואים אותו זז לכיוונה על הרצפה.

"זה כואב!" היא נאנקת, אוחזת בבטנה עם דמעות בעיניה, ואני יודע.

ידעתי בן רגע.

גם אמילי והארולד מצפים.

ואמילי נפלה הרגע, ונחתה על הבטן שלה.

"התינוק," היא לוחשת, בוהה בו עם דמעות עבות בעיניה, גורמת לרוזי ולג'ייסון להשתנק.

הוא מייבב, תופס בתלתליו הארוכים ומושך אותם בלחץ. רוזי משתנקת ואני לא יכול שלא להניח את ידי על בטנה כשקיא עולה בגרוני. התינוק שלנו מוגן, אבל אני לא יודע אם התינוק של הארולד ואמילי גם.

באיזה חודש היא? אני לא מאמין שלא שמתי לב מכיוון שעכשיו, כשאני מסתכל, אני רואה בליטה קטנה מתחת לשמלתה.

"יהיה בסדר. היא בסדר. בואי ניסע לבית החולים והם יבדקו. היא בסדר." בזמן שהוא ממשיך לקשקש ועוזר לה ללבוש את מעילה, אנחנו מבינים התינוק הוא בעצם תינוקת. מה שאומר, שהיא כמעט באותו החודש כמו רוזי.

הם שמרו את זה בסוד כל כך הרבה זמן? למה הם לא אמרו לנו?

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?" אני שואל, גורם לשניהם להילחץ, מכיוון שהם מבינים שכולנו לידם ואנחנו שומעים הכל. "תתפללו, פשוט תתפללו. אנחנו נחזור עוד מעט," הארולד אומר בחוסר רגש, משהו שלא מתאים לו.

"אתה לא רוצה שנבוא איתכם?" ג'ייסון שואל עם גבה מורמת. "לא, היא בסדר. התינוק בסדר, לעזאזל. אנחנו לא צריכים מסיבת רחמים שתעקוב אחרינו. היא בסדר, לעזאזל. לא רצחתי את הילד שלי," הוא מתפרץ, עיניו פרועות, מה שגורם לג'ייסון להתרחק. אמילי מסתכלת עליו בשוק, אבל אני לא.

זה הארולד המגונן.

זה הגבר שהיה מספיק אמיץ להרוג את ולאד.

זה הארולד שאף אחד לא הכיר.

הארולד הזה... מפוחד.

הייתי איפה שהוא נמצא כרגע בעבר. אני מבין.

"בסדר," אני אומר ברכות, גורם לכולם להסתכל עליי בגבות מורמות. "תתקשר אלינו אם אתה יודע משהו," אני מבקש, גורם לעיניו הקשות להתרכך והוא מהנהן. "אעשה זאת, אדוני," הוא ממלמל, עוזר לאשתו ההיריונית, הבוכה והמכווצת לצאת החוצה.

כולנו נשארנו ערים עד מאוחר, לפחות עד שתיים לפנות בוקר, כשאנחנו שומעים את הדלת נפתחת, סוף-סוף.

קמים, אנחנו רואים את הארולד הדומע אך עם זאת הרגוע סוחב את אמילי הישנה פנימה. אנחנו בוהים בו והוא נאנח. "מה הם אמרו?" קולה הקטן של רוזי לוחשף שובר את הדממה. אני כורך את ידי סביבה ומניח את ידיי על בטנה באופן הגנתי, ומנשק את ראשה. הייתי מתמוטט אם הייתי במקומו של הארולד. לא הייתי יכול להתגבר על לאבד ילד בפעם השלישית.

לבי ממריא ואני צוחק באושר כשחיוך קטן מופיע בפינת פיו, גורם לגומות החן שלו להופיע.

"אמרתי לך שהיא בסדר," הוא מחייך בזמן שכולנו צוחקים וצועקים באושר, ואמילי מתכרבלת לצידו יותר.

"הו, צפרדעון!" ג'יייסון משתנק, תופס את פניו של הארולד ומנשק את לחיו בלי סוף. "היי! רק אימי שלי יכולה לקרוא לי ככה," הוא נוהם, מחזק את אחיזתו עליה.

"אני שמח שהיא בסדר," אני מדבר, גורם לו להסתכל עליי עם חיוך קטן.

"גם אני שמח שהיא בסדר," הוא לוחש, מנשק את מצחה ומלטף את בטנה.

"בסדר, אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון. הארולד, אתה ואמילי יכולים לקחת שבוע חופש עם תשלום מלא. רק שתדע, אתה ואני הולכים לשוחח מחר." אני מצווה, לוקח את רוזי המפהקת בידיי בזמן שג'ייסון עושה את אותו הדבר עם ג'ולייט, שכבר נרדמה.

"אדוני," קולו של הארולד עוצר אותי לפני שאני מתחיל לעלות במדרגות. "כן, ה'?" אני שואל, מופתע מהמבט בעיניו. הן היו רכות ומלאות אהדה.

"תעלי למעלה, יקירה. אני אהיה שם בעוד דקה," אני מניח את רוזי על הרצפה בידיעה שהוא רוצה פרטיות. היא מתנדנדת במעלה המדרגות באיטיות וכשדלת חדר השינה שלנו נסגרת, הוא מתחיל לדבר.

"יש לי כל כך הרבה כבוד כלפיך, עכשיו. לא שלא היה לי לפני," הוא אומר ופי נפתח במקצת. "למה?" אני שואל, רוצה לדעת.

מה עשיתי שזכיתי בעוד כבוד?

"בחיים לא הייתי כל כך מפוחד כמו שהייתי הלילה. כמעט איבדתי את התינוקת שלי ואשתי סבלה מכאבים ובחיים לא חשתי כל כך סבל. זה כמעט חנק אותי. ואתה, אתה אדוני, הילדים שלך נלקחו ממך פעמיים. ורוזי, אהבת חייך, נלקחה ממך במשך חודשים, מבלי לדעת איפה היא, על-ידי הגבר המרושע ביותר. אני לא יודע איך אתה עדיין נושם. איך אתה מתגבר על זה?" הוא שואל, עיניי שנינו נוצצות עם דמעות בסוף הנאום שלו.

"הארולד, זאת שאלה שאני שואל את עצמי בכל יום. אבל, אני מניח, כשאתה מאמין ומתפלל מספיק חזק, הכל יהיה בסדר בסוף. וזה כן. יש לי רוזי שלי והתינוק שלנו בדרך. לא משנה כמה קשים החיים נהפכים להיות, אם יש לי אותם לצדי, שום דבר לא יכול להפיל אותי. החיים הם מלחמה, פשוט חייב להיות לך האומץ לאגור כל כוח קטן שיש לך, להפוך ללוחם, ולהילחם על זה."

בוכה את חיי. באמת

הארולד ואמילי הבייבז של חיי:(