Chapter 55❁
נקודת מבט: רוזי
מתנדנדת על כיסא הנדנדה בצד המזרחי של החדר, אני צופה בדמותו הישנה של ג׳סטין עם עיניים רגועות אך ערניות.
אני מצטערת לומר שלא ישנתי כבר כמה ימים מפני שאני מפוחדת לחלוטין שאם ארדם, ג׳סטין יחווה התקף לב נוסף. או שהחלומות שלי יתמלאו בטריקים ומאורעות של המוות הכואב ושובר הלב שלו.
תפקדתי בגלל האדרנלין והפחד שחשתי באופן תמידי. לוגמת מהתה חסר הקפאין שלי, שכבר הספיק להתקרר, אני נאנחת ומניחה יד על בטני שנראית כאילו גדלה עם כל יום שעובר. אני לא מאמינה ששלושת ילדנו נמצאים בתוכה.
אני מדמיינת את שתי הבנות עם עיניי הכחולות, עורו השזוף של ג׳סטין, שיערי המתולתל ותווי הפנים החמודות של ג׳סטין.
אני מדמיינת את הבן הקטן שלנו כג׳סטין קטן, עם גומות חן ולחיים שמנמנות.
אני מביטה בבטן שלי עם חיוך בזמן שאני מדמיינת אותנו משחקים כמשפחה ביחד עם הילדה הקטנה של הארולד ואמילי, שלה הם החליטו לקרוא אמרלד פלין מאחר שהם נפגשו באוניברסיטה כשצפו בבמבי שתיים בקולנוע דרייב-אין ולאיילה הקטנה קראו פלין. רק מזכרת קטנה לרגע בו נפגשו, הם אמרו.
שומעת תזוזה פתאומית, אני מרימה את ראשי ורואה את ג׳סטין מסתובב בשנתו לכיווני, עיניי הקרמל היפהפייות שלו נפקחות ומחפשות אותי ברחבי החדר כשהוא הבחין שאני לא לצדו. ״ר-רוזי?״ הוא ממלמל בשאלה כשהוא מבחין בי יושב בצד השני של החדר.
״היי, אהוב,״ אני לוחשת, נעמדת וזזה לכיוון המיטה. ״אתה מרגיש טוב?״ אני שואלת, שמה לב שהאדמומיות של החתך שלו מתחיל לדעוך במקצת. הוא מהנהן, כורך את ידו סביבי כשאני מטפסת על המיטה לצדו.
״מה ע-עשית?״ הוא שואל ברכות ובבלבול. ״לא יכולתי להירדם,״ אני מהנהנת, מנשקת את ראשו. הוא נאנח, קובר את ראשו באזור בין כתפי וצווארי בעודי מעבירה את אצבעותיי בשיערו הרך אך השמנוני במקצת.
״עדיין כואב, בייבי?״ אני שואלת כשהוא מגרד את העור סביב הפצע שלו. ״לפעמים,״ הוא נושם, מחכך את שיערי עם אפו. לאחר כמה דקות של שכיבה בשקט, אני שמה לב ששנינו לא הולכים להירדם בזמן הקרוב.
״רוצה לנסות את כיסא האמבטיה החדש?״ אני שואלת, יודעת שהוא כנראה מרגיש מלוכלך אחרי מקלחות הספוג. ״א-אוקיי,״ הוא ממלמל ואני עוזרת לו לקום. מטפסת מהמיטה, אני לוקחת את ידיו ועוזרת לו להתרומם מפני שהוא תמיד מרגיש מסוחרר בדקות הראשונות.
מסתכלת על רגליו, אני מזעיפה את פניי כשאני רואה שהן נפוחות בדיוק כמו שלי מכיוון שהם נאלצו להשתמש בוורידים מהירך שלו. ״אתה בסדר, בייבי,״ אני לוחשת, רואה את הלחץ שלו בעודו מתנדנד. ״אני לא הולכת לתת לך ליפול,״ אני מחייכת, מלטפת את גבו בעדינות בעודי מובילה אותי לחדר האמבטיה.
מושיבה אותו על האסלה, אני מורידה את הבגד היחיד שלבש, התחתונים שלו, ומנשקת את לחיו הסמוקות בעודו יושב במבוכה. אני יודע שהאגו שלו פצוע מכיוון שהארוסה ההיריונית שלו צריכה לעשות לו הכל.
פותחת את זרם המים, אני תופסת בכיסא האמבטיה החדש שלו, מאחר שהוא לא יכול לעמוד למשך זמן ואומרת לו להתיישב. משאירה את דלת המקלחון פתוחה, אני נשארת לעמוד כדי שאוכל לעזור לו להתקלח. כבר התקלחתי הלילה ולא רציתי להתקלח שוב.
״לא ח-חם מספיק,״ פיו מתעוות מאחר שהוא רגיל למים רותחים. הוא לא יכול להתקלח במים רותחים בגלל החתך שלו.
״אני מצטערת, אהוב, אבל הרופא אמר-״
״אני יודע מה הרופא המזדיין אמר,״ הוא קוטע אותי בחריפות, קולו חזק בפעם הראשונה מאז הניתוח.
אני בוהה בו, מופתעת, לפני שפניי מאבדות כל רגש בהן. הרופאים צדקו בקשר לשינויי מצב הרוח אבל לא עמדתי לתת לזה להשפיע עליי. אני פה במשך כל הדרך. הוא נופל עכשיו. אני פשוט צריכה לתפוס אותו.
זה הגשם.
״בסדר, אהובי,״ אני אומרת בפשטות, לוקחת את סבון הגוף חסר הריח שלו, שלא יגרה את החתכים שלו. הוא נאנח באשמה בגלל טוני האדיש אך לא אומר מילה.
מביטה עליו בזמן שאני שוטפת את ידיו השריריות והמקועקעות, אני מבינה שעיניו הנוקבות מביטות בבטני. אני קופצת במקצת כשידיו הרטובות תופסות את הסוודר שלי ומרימות אותו כך שבטני חשופה.
ידיו הקרות והרטובות מתמקמות על צדי בטני והוא מניח את מצחו נגדה בזמן שאני שוטפת את גבו הרך. התינוקות הקטנים שלנו בועטים וזזים בגלל מגעו ואני לא יכולה שלא לחייך כשהוא מניח נשיקה מתוקה מעל הפופיק שלי.
״התינוקות שלך שמחים להרגיש את המגע של אבא שלהם,״ אני מחייכת ואני מרגישה את פיו מתעקל נגד עורי. השתמשתי במילה ׳אבא׳ בכוונה שונה לחלוטין עכשיו. הוא אבא שלהם, זה שידאג ויאהב אותם לנצח. אנחנו לא נהיה אותו הדבר שוב.
אני אימא והוא אבא. ואפילו שיהיו לנו את הרגעים שלנו ונוכל לעשות כיף, הכל השתנה.
אין שום מסר מיני במילה הזו. שום מחשבות מיניות כשאומרים את המילה. זו הייתה מילה תמימה ומלאת אהבה.
הוא אבא עכשיו, לא דאדי דום. אני אימא עכשיו, לא קטנה.
לוקחת את השמפו שלו, אני שופכת כמות נדיבה לידי לפני שאני מעבירה אותה בשיערו הבלונדיני-מלוכלך. הוא נאנח פעם נוספת בשביעות רצון כשאני מעסה את הקרקפת שלו ומקלה על המתח שלו.
״תיכנסי איתי,״ הוא ממלמל לפתע, גורם לי להביט בו בבלבול. ״הא?״ אני שואלת, ידיי מפסיקות לזוז באיטיות. הוא בקושי הראה חיבה אז זה היה טיפה מפתיע.
״תיכנסי. אני רוצה ל-להחזיק אותך,״ הוא מדבר, קולו מתחיל להיות צרוד יותר בעודו מדבר. נאנחת, אני חושבת על זה ומחליטה לא לוותר על הרגע הזה.
פושטת את הסוודר, אני מורידה את תחתוניי בזמן שאני מחביאה את הסומק שלי כשג׳סטין מביט בי בלהט.
״יש לי סימן מתיחה,״ אני לוחשת, לא יודעת מה לומר. אני מצביעה על הסימן הגדול על צד בטני בזמן שאני זזה מצד לצד ונושכת את שפתיי. הוא מרים גבה ומטה את ראשו במעט. ״קיבלתי אותו כשהיית בבית החולים. אף אחד לא היה שם כדי למרוח משחת חמאת קקאו על הבטן שלי בלילה,״ רואה את המבט העצוב המתחיל לגדול בעיניו, אני מנסה לתקן את הקיטורים שלי.
״לא משהו חדש. תוספת לאוסף הצלקות, אני מניחה,״ אני תמיד מנסה להתעלם מהצלקת הלבנה, הבולטת והכמעט מסנוורת שהתמקמה על צד הבטן שלי, מהאגן ועד הצלעות.
״תיכנסי,״ הוא נוהם, מתעצבן מהקיטורים שלי. מהנהנת, אני נכנסת אל המקלחון החם לפני שאני סוגרת את הדלת מאחוריי. מסתובבת, האוויר עוזב אותי כשאני נעמדת מול פניו חסרות ההבעה של ג׳סטין. איך הוא נעמד כל כך מהר?
הוא ממצמץ באיטיות לפני שהוא כורך את ידיו סביב מותניי בעדינות. דוחף אותי נגד קיר המקלחת, הוא קובר את ראשי בצווארי ונושם עמוק.
״אני אוהבת אותך,״ אני לוחשת בשקט, מחככת את אפי בכתפו.
הוא מחזיר לי נשיפה ארוכה מאפו ומחזק את ידו סביבי.
עוצמת את עיניי, אני מנסה להתעלם מהכאב בחזי בעודי נאחזת בו, פיזית ורגשית. אני נאחזת ברעיון של הוא הישן, מקווה ומתפללת כשהוא יחזור במהרה.
נקודת מבט: ג׳סטין
נושם בעדינות בזמן שאני מעביר ערוצים בטלוויזיה ויושב על הספה בסלון, אני ממשיך להביט ישר כשהספה שוקעת לצדי.
״היי ג׳יי,״ אני שומע את ג׳ייסון מדבר לידי. מהנהן בהכרה, אני ממשיך להעביר ערוצים עד שאני עוצר על תכנית בישול מעניינת.
״רוצה להתאמן על ההליכה שלך עכשיו או אחר כך?״ הוא שואל ברכות, מה שלא מתאים לו. אף אחד לא היה אותו הדבר מאז בית החולים. ג׳ייסון גם עוזר לי עם התרגילים שלי מאחר שיש לו תואר בסיעוד. אני די שמח שיש מישהו בבית הזה שיודע מה הוא עושה.
לא נותן לו תשובה, אני תופס בקצה הספה ונעמד באיטיות. ״אני מניח שעכשיו,״ ג׳ייסון מגחך, קם ולוקח את ידי כדי לעזור לי לקום. אני מזעיף את פניי על החולשה שלי ואיך שהחבר הכי טוב שלי מזה שנים צריך לעזור לי לעשות משהו פשוט כמו ללכת.
״אוקיי, מר רגזני, בוא נלך,״ הוא מתגרה, מנסה לחלץ ממני תגובה אבל כל מה שאני עושה הוא לקחת צעד קדימה. ״אידיוט, כדי שתדבר איתי או שאני אדחוף אותך במורד המדרגות בעוד שנייה,״ הוא מתעצבן מהשתיקה שלי.
בבקשה תעשה את זה כדי שאוכל למות סוף סוף. זה ברור שאני חסר תועלת. עיניי מטשטשות מדמעות לשנייה מהירה אבל כשאני רואה את רוזי עם בטנה הגדולה יורדת במורד המדרגות, אני מנסה לזוז מהר יותר כדי להגיע אליה בעוד שנשימתי נהפכת להיות מאומצת. זה קשה יותר להסדיר את הנשימה שלי עכשיו אבל אני לא מוכן שהתינוקות שלי יפגעו. ג׳ייסון הולך מאחוריי כדי לוודא שלא אפול.
מרים את ידיי בעוי מתהלך באיטיות אל המדרגות, החיוך היפהפה שלה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב וכשהיא תופסת את ידי, אופוריה פוגעת בי. אני אוהב את מגע עורה.
״היי, אהוב,״ היא הומה, מנשקת את לחיי בזמן שאני פוצח בחיוך. ״מה קרה, יקיר?״ היא שואלת כשאני לוחץ את מצחי נגד צווארה, מתנשם בכבדות ואוחז בה קרוב, משתמש בגופה כדי להשאיר אותי עומד. גרוני שורף בזמן שחזי מתחיל לכאוב. לא לקחתי את התרופות שלי עדיין וזה משפיע עליי מאוד.
״הוא כועס כי אני מכריח אותו להתאמן,״ ג׳ייסון אומר בהתחכמות, גורם לי להזעיף. אני סובל מכאבים, חתיכת אידיוט. אני משאיר את מחשבותיי לעצמי. אין לי מצב רוח לריב.
״נו טוב, אני צריכה לצאת להליכה גם ככה. אולי לתת לעצמי טיפת תקווה שהגוף שלי יחזור להיות אותו הדבר אחרי ההיריון הזה, אפילו שאני בטוחה שזה לא יקרה. אולי נלך להליכה במורד שבילי הנהר?״ רוזי שואלת וכורכת יד סביב אגני כדי לעזור לי מעט.
המגע שלה תמיד גרם לי להרגיש יותר טוב.
אני מניח נשיקות קטנות על לסתה בעוד ישדי זזה כדי ללטף את בטנה באיטיות. היא מצחקקת, מתרחקת ומניחה את שפתיה המתוקות נגד שלי לפני שהיא מתרחקת מהר מדי.
״זה עלול להיות רחוק מדי בשבילו, אבל אנחנו יכולים לנסות,״ ג׳ייסון מהנהן לפני שהוא עוזב כדי לקרוא לאחרים. דקות לאחר מכן, ג׳ולייט, הארולד ואמילי מצטרפים אלינו.
״אני אלך להביא את המעיל והנעליים שלך, בייבי,״ רוזי אומרת והולכת אל הארון שנמצא ליד דלת הכניסה ומוציאה ממנו את הדברים. אני מתיישב על הכיסא כדי להסדיר את נשימתי. היא לובשת את מעילה ונועלת את נעליה לפני שהיא עוזרת לי להתלבש גם כן.
עם רוזי האוחזת בידי, אנחנו יוצאים החוצה ומתחילים בהליכה. אסתר מתהלכת ליד רגליי.
״ג׳וג׳ו מרגיש יותר טוב?״ ג׳ולייט שואלת בזמן שהיא מדלגלת לידיי. לא רוצה שתרגיש רע, אני משקר ומהנהן. רוזי לוחצת על ידי מאחר שהיא יודעת שאני מרגיש כמו חרא.
״חברים, יש לי משהו להגיד,״ הארולד מדבר, גורם לכולנו להסתכל עליו.
״מצאתי תה חדש כשעשיתי קניות יום אחד. זה עניין די גדול ואני הולך להכין קומקום מלא כשנחזור וכולכם תוכלו לטעום אותם!״ הוא צוחק, מוחא כפיים בהתרגשות.
״לאף אחד לא אכפת מהתה המזדיין שלך!״ אני מתפרץ, גופי מתחמם והדופק שלי ממריא לשמיים עם כל צעד שאני לוקח. שכבת זיעה מופיעה על מצחי אפילו שדי קריר בחוץ. אני מרגיש כאילו אני יותר לחוץ ממה שהייתי לפני התקף הלב המזורגג הזה.
כולם שותקים מהתפרצות שלי ופניו של הארולד נופלות. אני כמעט מרגיש אשם, אבל מאחר שאני מרגיש כמו חרא, אני רוצה שכולם ירגישו כמו חרא.
רוזי נאנחת לצדי בעודה מנידה בראשה ומסיטה את מבטה. בבקשה תראי כמה חתיכת חרא אני, תעזבי, ותמצאי מישהו שיכול לדאוג לך. המחשבות שלי מלאות בעצב ואני מרגיש את פניי נופלות.
ג׳ייסון נועץ בי את מבטו.
אמילי מנחמת את הארולד בזמן שהוא מושך באפו.
ג׳ולייט בוהה בי בבלבול כי היא לא מבינה למה אני מתנהג ככה.
״לעזאזל, ג׳סטין. טיפה קשוח. אל תגרום לעצמך לקבל עוד התקף לב,״ ג׳ייסון מתחצף, גורם לי לנהום.
״אל תצחק על המצב שלי או שאני ארה לך בתחת,״ אני שורקף גרוני מתכווץ וראשי פועם.
ג׳ייסון מביט בי בשוק כשאני מסתובב להביט בו עם דמעות בעיניי.
״אתה לא יודע איך זה! יום אחד, אתה חזק ויכול לדאוג לכל האנשים שאתה אוהב וביום לאחר מכן, אתה אפעלו לא יכול לקום מהמיטה מבלי להרגיש כאילו הראש שלך עומד להתפוצץ והגוף שלך עומד לוותר בכל שנייה. הארוסה ההיריונית שלי צריכה לטפל בי. זה אמור להיות הפוך, אבל לא, החיים החליטו לזרוק עלינו את זה, כמו תמיד. אני יודע שאתה ג׳ייסון מאקיין ואתה כזה גדול וחזק אז אתה לא מבין את זה, אבל זה כואב, לעזאזל! אז תסתום את הפה ואל תצחק על זה, מכיוון שאני באמת אהרוג אותך!״ אני מתפרץ בזמן שרוזי מלטפת את גבי בעדינות.
מבטו הנוקב של ג׳ייסון מתרכך ואשמה ממלאת את עיניו.
מסתובב להארולד, אני מזעיף כשאני רואה את עיניו הדומעות ואת מבטו הביישני על הרצפה. ״הארולד, אני מתנצל. אני חתיכת חרא. אני אוהב את התה שלך ואני באמת מקווה שתכין קצת כשנחזור הביתה. בנוסף, נוכל לשוחח ותוכל לתת לי הצעות על תה שעוזר ללב ולהכין לי כמה.״
החיוך המשולב עם הדמעות שהוא נותן לי משפר את הכל, שיערו שאותו סיפר לאחרונה מתנפנף ברוח.
״כן, אדוני! אני אשמח לעזור לך.״ הוא נותן לאמילי מבט מתרגש בגלל העובדה שדיברתי איתו לפני שהוא חוזר להביט בי. ״ואתה לא חתיכת חרא. אתה פשוט סובל. זה חדש לכולנו, אז הכל יהיה בסדר,״ הוא מדבר, גורם לי לחייך מבעד לכאב.
שקט שורר למספר רגעים. הצליל היחדי שנשמע הוא הנשימות הכבדות שלי מהצעקות שלי והנהר הזורם מאחורינו. ג׳ייסון עדין לא אמר מילה.
״אני חושבת שהגיע הזמן לחזור. הגיע הזמן לאכול וג׳סטין צריך לנוח,״ רוזי לוחשת, לא רוצה להפריע לשקט.
רוזי עוזרת לי ללכת בעודנו צועדים חזרה הביתה. אחרי חצי דרך, ג׳ולייט מבחינה בי מתקשה וממהרת לצדי כדי לתפוס את ידי. אני נון לה חיוך קטן שאותו היא מחזירה. ״בית. אני אתן את מר בנבן לג׳וג׳ו כשנגיע הביתה.״ היא מהנהנת, חושבת שארנב הפרווה הקטן באמת יגרום לי להרגיש טוב יותר. אני מהנהן בכלל זאת.
כשאנחנו חוזרים הביתה, אני מתמוטט על הכיסא עם גוף מזיע וחלש,נשימה מאומצת ועוצם את עיניי. אולי אנחנו צריכים לחכות קצת לפני שנצא להליכה ארוכה כזו ולפני שאני אצעק על אנשים.
אני באמת מקווה שאוכל לצעוק על אנשים טיפשים כשאחזור לעבוד או שאסון יקרה. אני חייב שאנשים יפחדו ממני.
שומע צעדים קלים ומהירים, אני פוקח את עיניי ורואה את ג׳ולייט ומר בנבן. היא דוחפת אותו מתחת לידי לפני שהיא מנשקת את מצחי ועוזבת את החדר ללא מילה. אני מניח שהיא ידעה שאני לא במצב רוח לדבר. אני מחייך, משחק עם האוזניים הרכות של הארנב לרגע.
״ג׳סטין,״ אני שומע קול רך ולא רגיל לצדי, ואני מסתובב להביט. ג׳ייסון עומד שם, מבויש בצורה לא נורמלית.
״מ-מה?״ אני שואל, מנסה לא להתפרץ עליו. קולי צרוד מכל הצרחות שלי מקודם. הוא עשה צחוק ממני וצחק על התקפי לב במשך ימים וזה סוף סוף השפיע עליי.
״אני מצטער שפגעתי בך,״ הוא לוחש, מתקרב אליי כדי שהנשים והארולד שנמצאים במטבח לא ישמעו.
אני מהנהן ולא אומר מילה, רוצה לשמוע מה יש לו להגיד. ״אתה יודע שאני מתבדח כדי להסתיר את הרגשות שלי...״ הוא מתחיל.
זה נכון.
״אבל אם להגיד את האמת, בחיים לא הייתי מפוחד כל כך,״ הוא מודה, גורם לגבותיי להתרומם.
״כשנכנסתי לבית החולים והם אמרו לי שקיבלת התקף לב ואתה עובר ניתוח, לבי נפל. אתה החבר הכי טוב שלי וכמעט איבדתי אותך.״ הוא משפיל את ראשו ומושך באפו, מנסה להחביא את הדמעות שלו.
״אני יודע שאני דוחף אותך ומנדנד לך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות, אבל אני רק רוצה שתרגיש טוב. אני רוצה שתתעצבן! תראה רגשות ולא רק עצב כל הזמן! יש לך שלושה ילדים בדרך והענן השחור שמרחף מעליך לא יכול להיות כאן כשהם יגיעו,״ אני מסובב את ראשי בגלל מילותיו, אפילו שאני יודע שהם נכונות.
״יש לך בן ושתי בנות שיגיעו לאווירה הזו וזה יהיה נורא אם תהיה שקוע כל כך בדיכאון שתפספס נקודות מפתח בחייהם. אל תתן להתקף הלב הזה להגדיר אותך. זה רק מכשול קטן בדרך אבל המשפחה שלך צריכה אותך. זאת הבחירה שלך, לתת לזה להפריע לך לכל החיים או להתחזק ולהרגיש טוב יותר. תבחר או שאני אבחר בשבילך, אם אתה אוהב את זה או לא,״ קולו נהפך לצרוד ובסוף הנאום שלו הוא נעמד ויוצא מהחדר.
אני יושב בשוק ובשקט לכמה רגעים לפני שהארולד נכנס לחדר בהתרגשות עם מחברת ומגש מלא בכוסות תה. ״בסדר, מוכן לשיעור שלך?!״ הוא שואל, יושב איפה שג׳ייסון ישב לפניו עם חיוך כל כך גדול שגרם גם לי לחייך.
מתיישר במקומי, אני מסדר את הכרית כדי להתמקם בנוחות. ״בוא נ-נעשה את זה,״ אני מחייך. הארולד נראה מופתע שאני מחייך ובאמת מנסה אבל הוא מחביא את השוק במהירות. הוא מוחא כפיים בהתרגשות לפני שהוא מושיט לי כוס תה רותח.
״אוקיי, אז זה תה חדש שרק מצאתי. יש בו טיפה ארומה של פרחים והוא מאוד טעים. הוא גם ריא ללב,״ הוא מקטר ואני מהנהן ולוגם פעם נוספת. זה הי טעים, בדיוק כמו שהוא אמר.
״אני רואה, מהמבט שלך, שאתה אוהב את זה. תנסה את זה עכשיו,״ הוא מושיט לי כוס נוספת. כשאני לוגם, אני מרגיש בעיניים עליי.
מרים את ראשי, אני רואה את רוזי מחייכת מפתח הדלת, אוחזת בלחייה. היא נושכת את שפתה, מנסה להחביא את החיוך הקורן שלה, כשאנחנו יוצרים קשר עין. היא כוה נרגשת שאני מנסה.
שולח לה קריצה, היא מצחקקת לעצמה לפני שהיא נעלמת חזרה למטבח.
ג׳ייסון צודק. אני לא יכול לתת לזה להגדיר אותי. אני הולך לנסות להתחזק ולהרגיש טוב יותר ולא להיות עצוב כל הזמן. אני בטוח שיהיו לי ימים רעים, אבל אני יודע שהמשפחה שלי תמיד תהיה שם בשבילי.
מתכרבלים מתחת לשמיכה, אני מחזיק את רוזי קרוב, נזהר על חזי, ומנשק את מצחה. ״אז, חשבתי על שמות ויש לי רעיון נוסף לבן שלנו...״ קולה דועך בזמן שאני מלטף את בטנה בעדינות, מרגיש את התינוקות שלנו זזים נגד ידי. אני מהמהם, אומר לה להמשיך.
״בשביל הבנות, אני מאוד אוהבת את סקרלט ויויאן ושרלוט אמיליה,״ אני מחייך מהשמות האלו. הם היו מושלמים.
״פשוט יפהפה. ובשביל הבן שלי?״ אני שואל, מתחכך בה ומנשק את שפתיה המתוקות לפני שאני ממשיך לצווארה.
״אז בשביל הבן שלנו, אני יודעת שהחלטנו על סלואן, אבל אני חושבת שיש לי שם אמצעי טוב יותר בשבילו...״ קולה דועך, גורם לי להתרחק ממנה עם גבות מקומטות. ״כן?״ אני דוחק בה להמשיך.
״אני באמת חושבת שזה צריך להיות סלואן ג׳ספר, אחרי הבן הקטן שלך. אני מרגישה שצריך שיזכרו אותו וזאת הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה.״ שפתי רועדות מהמילים המתוקות שלה ואני מהנהן.
"כן, יקירה. אני אוהב את זה. כל מה שאני רוצה הוא שנזכור את ג׳ספר הקטן שלי. תודה לך. תודה,״ אני מנשק אותה שוב עם מעט דחיפות. היא מחייכת נגד שפתיי בזמן שהידיים שלנו נחות על בטנה.
מתרחק, אני מחייך. ״סקרלט ויויאן ביבר, שרלוט אמיליה ביבר וסלואן ג׳ספר ביבר, אני לא יכולה לחכות לפגוש אותם. התינוקות היפהפיים שלנו.״
ס ל י ח ה
זה היה פרק ממש ממש ממש ארוך לתרגם ואיף:(
רק רציתי להודיע לכל אוהבות ג׳ולייט וג׳ייסון
תכינו טישו בפרק הבא!!!!
וד״א!!!!!
ממש אשמח אם תיכנסו לחנות הגרפיקות שלי ותזמינו משם כריכה / אייקון :)
אוהבת!
10 פרקים לסיום.
#theEndisKindaNear
Bạn đang đọc truyện trên: Truyen4U.Com