בבקשה תשמעו את השיר הזההההההההההההההההה

בבקשה בבקשה בבקשה!!!!!!!!!

ג׳סטין

שלוש שנים לאחר מכן

צליל הזמזם המוכר והקולני נשמע ממורד המסדרון והצליל המהדהד של דלתות ברזל החבדות נפתחות בחבטה מצלצל באוזניי. גונח, אני מתיישב לפני שאני נעמד. סוטר לשותפי לתא, בני, על היד, הוא מתעורר באנקה בזמן שאני יוצא מהתא.

מבטי קשה בעודי עושה את דרכי במורד המסדרון אל הקפיטריה ואני נותן כמה הנהונים מלאי כבוד אל הגברים אליהם נקשרים בזמני כאן; בכלא.

במהלך החודשים הראשונים, הכלא היה מפחיד. הייתי לבד מכיוון שלקחתי אחריות מלאה על הרצח של ולאד והם שיחררו את הארולד. ידעתי שהארולד לא יצליח להחזיק מעמד יום במקום הזה ובגלל זה, הייתי חייב לעשות את זה. זה היה שווה את זה כשקיבלתי שתי תמונות, שבוע לאחר מכן, של הארולד מחזיק את אמרלד פליין סטיילס עם חיוך כל כך רחב וכל כך שמח, שנראה כאילו לבו מתפוצץ.

ג׳ייסון ניסה לשחרר אותי בכך שהוא ניסה להתגנב אל תחנת המשטרה ולשרוף את כל הראיות, אבל כשהוא כמעט נתפס, הכרחתי אותו לוותר. מישהו צריך להיות שם בשביל המשפחה שלי.

המשפחה שלי.

בכל לילה, בכיתי ובכיתי מהמחשבה על רוזי ומהעובדה שאני מפספס את הגדילה של הילדים שלי.

הייתה לי רק תמונה אחת של כל אחד מהם ותמונה אחת של רוזי שג׳ייסון הבריח בשנה שעברה וכשאמרתי לו שבכיתי, אני מתכוון, בכיתי כמו תינוק קטן ובני, חברי לתא, כמעט הרביץ לי.

סלואן ירש את צבע השיער הבלונדיני כהה שלי ועיניה הכחולות והיפהפיות של רוזי. הוא גם קיבל את הלחיים השמנמנות של רוזי.

שרלוט היא רוזי קטנה, מהשיער הבלונדיני מתולתל ועד לעיניה הכחולות והיפות.

סקרלט קיבלה את צבע השיער של אמי ביחד עם שיערה המתולתל של רוזי, ביחד עם עיניי החומות.

כל אחד מהם היה מיוחד ומושלם והלוואי שיכולתי לאחוז בהם בידיי לנצח.

יכולתי לראות שרוזי מטפלת בהם בצורה הכי טובה שיש והם נראים שמחים ככל שאפשר. בתמונה של רוזי שהוא שלח, הוא אמר שהיא הייתה בדרך לפגישת עסקים והם צילם אותה במהירות ביום לפני שהוא ביקר אותי. היא נראתה יפה כמו תמיד ושמרתי על התמונה הזו כאילו חיי תלוים בה.

ואם כבר מדברים על רוזי, ממה שאני שמעתי, היא הייתה בדרכה לפגישת עסקים כי היא תפסה פיקוד על החברה שלי והיא שגשגה יותר מדתמיד. היא גורמת לי לגאווה שאני בקושי מצליח לעמוד בזה.

אני לא מאשים אותה שהיא לא מבקרת.

זה חצי אשמתי מכיוון שבפעם הראשונה שהיא ביקרה, כזו יפהפייה וכל כך עצובה, צעקתי וצרחתי עליה ללכת ולעזוב. לא יכולתי לעמוד לראות אותה מאחורי הזכוכית עם כל כך הרבה שברון לב בעיניה הכחולות והדומעות.

העובדה שלא יכולתי לגעת בה או לנשק אותה או לאהוב אותה, שיגעה אותי אז הברחתי אותה ממני.

ג׳ייסון, שמבקר פעמיים בשבוע עם תחפושת ושם חדש בכל פעם, אומר שהיא מסרבת לחפש גבר חדש, ושהיא מבלה את זמנה בטיפול בחברה שלי ובלהיות אימא לילדים המדהימים שלנו. הוא אומר לי שהיא לא נכנסה לחלל הקטן מאז הלילה בו עצרו אותנו והוא לא חושב שהיא אי פעם תיכנס אליו שוב.

הוא אומר לי שהיא נוטלת כמה תרופות שגורמים לה המשיך לתפקד בכל יום. כדורים נגד דיכאון וחרדה כדי לוודא שהיא תצליח להחזיק מעמד עם התינוקות שלנו מבלי ליפול לתוך חור שחור ואובדני וכדורי שינה מכיוון שהיא לא יכולה להירדם מבלי שאהיה לצדה. לבי נשבר רק מהמחשבה עליה.

עומד בתור, אני מחזיק במגש שלי ומנסה שלא לעוות את פניי מהרפש הרגיל שמונח על צלחתי. הו, איך שאני מתגעגע לבישולים של הארולד.

״היי, ביבר!״ אני שומע את בני קורא לי מהצד השני של החדר, מנופף בידו לכיוון השולחן הרגיל שלנו. אני מגלגל את עיניי מזה עם גיחוך קטן. ישבתי איתם במהלך שלוש השנים האחרונות והוא עדיין מתנהג כאילו אני הולך להחליף שולחנות לפתע, אם הוא לא יודיע לי.

מתקרב לשולחן, אני מתיישב ומברך את הקבוצה הרגילה: בני, סאם, פירס ואקסבייר. כולם מורשעים ברצח והחברים הכי טובים שלי מאז היום הראשון. הם מעולים.

״אז, ביבר, שמעת מהבחורה שלך לאחרונה?״ סאם שואל לפני שהוא דוחף את הרפש שמאכילים אותנו בו לפיו. חורק את שיניי ונותן לו מבט להוט, הבחורים האחרים קופאים. הם יודעים שאני שונא שמעלים את רוזי לשיחה. אני גם ככה מתקשה עם לא לחשוב עליה בכל שנייה של היום אז אני מעדיף שלא יזכירו אותה.

״רמירז, לא אמרתי לך שאם תזכיר את רוזי שוב, אני ארביץ לך עד שהשיניים שלך יחליקו לגרון שלך? אתה רוצה לחרבן את השיניים שלך בגלל שזה נראה שכן!״ אני שורק ומתחיל לעמוד, שריריי הבולטים, שהיו גדולים יותר מכיוון שהתעמלתי בכל יום בחצר, נראים מהגופייה שלי. ידיי מכוסות בקעקועי כלא בלתי חוקיים והייתי הבחור הכי מכובד בכל הכלא הזה.

תאמינו או לא, רבים מהכנופייה של ג׳ייסון נשלחים לכלא הזה ואם הם מכירים את ג׳ייסון, הם מכירים אותי. אני הייתי ג׳ייסון בשבילם בגיהינום הזה.

״הו, תסתום את הפה, ביבר. רק רציתי לדעת אם שמעת מהכלבה שלך,״ הוא מתחכם ולסתי ננעלת ממילותיו. ״אל. תקרא. לה. כלבה.״ אני שורק, ידיי מתכווצת לאגרוף.

״הו.. הוא מת,״ זה כל מה שבני אומר לפני שאני אפילו לא חושב פעמיים, מזנק על השולחן ומפיל את סאם מכיסאו. הוא נאנק ונוחת על הרצפה הקשה וראשו פוגש בקיר הבטון. מתיישב על גופו, אני מרביץ לארובת העין שלו, מסופק כשאני שומע את צליל הפיצוח המדהים.

כל הקפיטריה משתגעת בעודי ממשיך להרביץ לפניו המפגרות. ״אל תזכיר אותה, כלבה!״ אני יורק והוא מסובב אותנו ומנחית את אגרופו על הלחי שלי.

״זה כל מה שיש לך, נקבה?!״ אני מתעלם מהכאב ההולם בצד השמאלי של פניי כשאני מכניס לו את ברכיי בצלעות. תודה לאל שהחלמתי לחלוטין מהתקף הלב שלי או שזה היה רע.

הוא נאנק שוב כשאני מרים את ידי ומרפקי פוגש באוזנו, שובר אותו וגורם לדם להישפך בכל מקום. מסובב אותנו כך שאני למעלה, אני עומד להרביץ לו שוב כשאני שומע ״ביבר״ מהקצה השני של הקפיטריה.

שנינו קופאים ומרימים את ראשנו ואני נאנח בשקט כשאני רואה את הסוהר עם שני שומרים מאחוריו.

עם שבוע בבידוד. יאיי.

מה שהוא אומר לאחר מכן, מפתיע אותי לחלוטין. ״ביבר, תרד מרמירז ותאסוף את הדברים שלך. באופן אירוני, אתה משוחרר בגלל התנהגות טובה. אני הולך להעמיד פנים שלא ראיתי את זה מכיוון שאני לא באמת שונא אותך,״ הוא אומר ואני מביט בו בשוק.

אני משתחרר?

״תמחק את הפרצוף האידיוטי הזה מהפנים שלך, ביבר, ותמהר! אין לי את כל היום,״ הוא נובח, גורם לי לקפוץ ולחייך, אפילו שהלחי שלי כואבת. ״תודה לך, אדוני,״ אני לוחץ את ידו לפני שאני רץ לתא שלי, מתענג מקריאות העידוד של האסירים.

ממהר אל התא שלי, אני מרים את הכרית שלי ולוקח את ארבעת התמונות שלי. מחייך אליהן, אני מניח נשיקה גדולה עליהן. ״אני חוזר הביתה, אהובים.״ אני לוחש בשמחה, לבי מתמלא בחזי.

אני חוזר הביתה.

מתהלך את המרפסת הקדמית, אני זז בעצבנות ותסדר את שיערי המבולגן. מכחכח בגרוני ומושך באפי כדי לעצור את הדמעות השמחות, אני דופק על דלת העץ הגדולה בזמן שלבי מקפץ לגרוני.

״הו, אלוהים,״ אני נחנק, מביט מטה ומוודא שאני נראה ייצוגי. כמובן שלא. חולצת הפיג׳מה שלי, מהלילה בו עצרו אותי, הייתה קטנה לי והמכנסיי היו כמו עור שני. אני מקלל בשקט על כמה לא מסודר אני. זאת לא הדרך שבה רציתי לראות את המשפחה שלי אחרי שנים.

נשימתי קופצת כשהדלת נפתחת באיטיות ואני משתנק כשאני רואה אצבעות קטנות פותחות את הדלת הכבדה. הדלת חושפת ילד קטן, שיערו מבולגן והוא לבוש בפיג׳מת באטמן, שממצמץ עם עיניו הכחולות והעייפות אליי והוא משתמש באצבעו כדי לדחוף את המשקפיים הקטנים שלו במעלה אפו.

רגע של שקט שורר בנינו לפני שעיניו מתרחבות והוא משתנק. ״א-אבא?״ הוא ממלמל ואני פורץ בדמעות, מהנהן במהירות. ״היי, ח-חבר,״ אני לוחש, מתכופף לגובהו של סלואן ומביט בבן היפה שלי.

הוא מפתיע אותי כשהוא מסתובב ורץ אל הבית, אבל כשאני שומע, ״אבא חזר הביתה!״ ועוד כמה צעדים קטנים הזזים אל הדלת, גופי נופל ואני יושב על המרפסת הקדמית בשלולית דמעות והפתעה.

במהרה, שלושה גופים קטנים, חמים ורכים מפילים אותי ודמעות השמחה שלי מרעידות את גופי בעודי כורך את דיי סביב התינוקות המתוקים שלי. נשיקות מתוקות ורשלניות תוקפות את לחיי ודמעותיי הופכות לצחוק שמח בזמן שהצעקות הקטנות של ״אבא חזרה הביתה!״ מצלצלות באוזניי.

״סלואן, סקאר, לוטי, מה אמרתי לכם על לפתוח את הדלת לזר- ג׳סטין? הו, אלוהים!״ אני מרים את פניי ורואות את עיניה העייפות והדומעות של רוזי, המכסה את פיה בשוק.

רגע של שקט עוברר וזה נראה כאילו כל דבר בעולם מאט ומשתתק. בעיניי, היא נראית כאילו היא קורנת עם אור מלאכי ושמימי ולבי עוצר. היא כל כך יפה, פשוט יפהפייה.

״אימא! אבא חזר הביתה!״ שרלוט צועקת וכורכת את ידיה סביב צווארי בחוזקה ולוחצץ את לחיה השמנמנה והרכה נגד שלי.

רוזי ממשיכה לעמוד שם בשוק עם דמעות שזולגות במורד לחיה. נעמד באיטיות, הילדים אוחזים ברגליי בזמן שאני לוקח את ידיה הרועדות של רוזי בשלי. שנינו נושפים אוויר כשעורנו נפגש והניצוצות והעקצוצים המוכרים מטיילים במעלה ידינו.

״ה-היי, יקירה. התגעגעת אליי?״ אני לוחש בשקט העודה משחררת נשימה רועדת כשקולי הצרוד מגיע לעיניה. בשנייה מהירה, ידיים נזרקות סביב צווארי ורגליים ארוכות נכרכות סביב אגני ואני תופס אותה בקלות.

אני מחניק יבבה, קובר את ראשי בצווארה המתוק, המנחם והמוכר בזמן שידיי נעטפות סביב הקימור העדין של מותנייה שהתמלאו מאז שהשלישייה הגיעה. ״ג-ג׳סטין, אתה באמת כ-כאן,״ קולה רועד בעודה בוכה ואני משתיק אותה בעדינות, נופל באיטיות לברכיי מכיוון שגופי לא מצליח לתמוך בי יותר. שלושת הילדים מחבקים אותנו בן רגע בעודם מצחקקים.

״אני כאן, פרח. אני כאן,״ אני לוחש, מנשק כל נקודה שיכולתי לגעת. ״אני לא עוזב אותך יותר, לעולם,״ אני נשבע כשאני מתרחק ותופס את לחיה הרטובות, מביט עמוק אל תוך עיניה.

״מבטיח?״ היא לוחשת, שפתה התחתונה רועדת בזמן שהיא מחייכת. ״אני מבטיח,״ אני משחרר צחוק מלא דמעות לפני ששפתיי פוגשות בשלה לנשיקה אליה חיכינו כל כך הרבה זמן.

״אני אוהב אותך,״ אני ממלמל נגד שפתיה המלוחות בזמן שרוגע חם שאותו לא הרגשתי בשמך שנים מתחיל לזרום בתוך תוכי. ״גם אני אוהבת אותך,״ היא לוחשת בחזרה ולפתע, הכל חוזר להיות מושלם שוב.

אין לי יותר דמעות בעיניים. אני כל היום בוכה מכיוון שאמרתי לעצמי שאני מעלה היום פרק.

אני אכתוב כאן נאום קצרצר שחלקו יחזור על עצמו בהערות המתרגמת האחרונות.

אחרי קרוב (בעוד שלושה חודשים) לשלוש שנים עם הסיפור הזה

הכאב שאני מרגישה בלב שלי משפיע עליי לחלוטין.

אני לא מאמינה שאני מסיימת את הסיפור הזה עוד שני פרקים

באמת, אני לא מאמינה שזה קורה עוד מעט.

יש פה בנות שנמצאות איתי כאן כבר שלוש שנים ותומכות וקוראות ומגיבות ומה לא

יש פה בנות שעברו איתי כל כך הרבה דרמות וסיפורים שאני לא מבינה איך אתן עדיין פה?????????

להגיד לכן את האמת, אני לא מאמינה שאני צריכה להגיד סליחה בכיפור, המנהג הזה די צבוע בעיניי (דעתי, נא לא לפתוח ריב)

אני מבקשת סליחה כעת

התהליך שעברתי עם עצמי בתקופת הזמן הזו הוא תהליך של 180 מעלות.

הייתי ילדה ממורמרת עם כלכך הרבה דברים רעים בחיים שהייתי מוציאה כעסים בדרך הכי פח שיש

אבל השנים חולפות ואני משתנה ומבינה שלפעמים השתיקה אכן יפה ולא צריך לריב כל שנייה

הייתי חלק ממלא דרמות מטופשות ופשוט עניינים מפגרים שזה קרינג׳ בטירוף

אבל הפסקתי להיות ילדה ממורמרת

(שכל המרמור הזה הגיע משהייה ארוכה בבית החולים בתכלס)

והפכתי לבנאדם חיובי יותר (לדעתי לפחות)

כאילו יש לכן משהו נגדי? זה כבר לא אכפת לי tbh כי אני יודעת שאני כבר לא מי שהייתי לפני שנתיים - שלוש.

תשמרו לי טינה, תחשבו עליי מה שבאלכן, כי בתכלס,

זה לא ענייני מה אנשים חושבים עליי.

אני שמחה עם עצמי

ובקיצור, מכל מה שאני מנסה להגיד אחרי כל זה

זה שאולי זה לא ישנה דבר

אבל אני מצטערת על כל פעם שהתעצבנתי על מישהי או ירדתי עליה או כל דבר רע שעשיתי למישהי

וזהו בתכלס, אני הייתי אלין אקא מייקי המהממת (כי חייב רגע התנשאות דה) ואני אוהבת אתכן❤