אני גמורה מעייפות:( הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר וקמתי בשבע:(

אז התחלתי לתרגם (לכו לקרוא את הפרק בBaM!!!!) אנסה להעלות עוד פרק בסיפור כלשהו היום:)

התמונה במדיה היא לא התמונה שהכותבת שמה אבל לצערי אי אפשר לראות את התמונה של הכותבת אז מצאתי את התמונה הכי קרובה למקור (ממה שזכרתי).

נקודת מבט: רוזי.

"אוקיי, בנות, אנחנו הולכים להכין ארוחת צהריים עכשיו אז אתן יכולות להישאר כאן ולשחק עם הבובות שלכן, בסדר?" דאדי אומר בזמן שמר. ג'ייסון מושיט לאלה את תיק הצעצועים שלה ומנשק את קצה ראשה.

אני משמיעה קול יבבה נמוך, לא רוצה להיות רחוקה מדאדי, והוא מבחין, מסתובב אליי בפנים זועפות. "אני יודע, בייבי, אני יודע." הוא משרבב שפתיים, מרים אותי ומנשק את שפתיי. הוא צוחק בקלילות כשאני חוזרת לכמה שניות, מנשקת את שפתיו שוב ושוב בזמן שאני אוחזת בו בחוזקה.

"אוקיי, דובשנית קטנה שכמותך. אני יודע שאת רעבה אז אני צריך ללכת. אני אוהב אותך." הוא נושק לי פעם אחת אחרונה לפני שהוא מניח אותי על הרצפה ומושיט לי את מחברת הסקיצות האהובה עליי, צבעים ועפרונות שרטוט. "ת-תודה," אני לוחשת בשקט, מתעלפת בתוך תוכי מהחיוך היפהפה שהוא נותן לי. "אין בעד מה, נסיכה. עכשיו זכרי, המוניטור מופעל אם את צריכה משהו, רק תגידי את שמי ואני אהיה פה בפחות משלושים שניות." אני מהנהנת בביישנות, מנסה להתעלם ממבטם מלא הרחמים של ג'ייסון ואלה.

אני יודעת שזה נראה כאילו אנחנו אומרים להתראות כאילו הוא יוצא למלחמה, אפילו שהוא רק הולך למטבח, אבל שנינו פשוט מפחדים לאבד אחד את השנייה שוב. שנינו היו מוצפים בחרדה חונקת וקורעת לב כל היום, בכל יום.

אני נועצת חורים בגבו כשהוא וג'ייסון יוצאים מהחדר, עוזבים אותי ואת אלה לבד. עוברות אל שולחן היצירה בפינה, אני מביטה בה מצד עיני. היא נראית מאוד נחמדה ואני בטוחה שהיא בן אדם מקסים, אבל הביטחון שלי באנשים היו מינוס עשרת אלפים אחוז כרגע.

אני פותחת את בלוק הציור שלי ומתחילה לצייר. בדרך כלל, אני נותנת לתת מודע שלי לצייר ומה שיוצא על הנייר, לפעמים יוצא כהפתעה. עיניי היו זזות מהנייר אליה בקביעות ואני קופצת כשאני מסתכלת והיא קרובה אליי.

"זה תינוק חמוד.." היא מחייכת, מצביעה על בלוק הציור שלי. אני מסתכלת ועיניי מתמלאות בדמעות כשזה מתחבר עם מה שציירתי.

זה היה הילד שלנו.

זה היה רק החזון שראיתי לפני שהם משכו אותו מידיי ובחיים לא ראיתי אותו יותר. אני מתפללת בכל לילה שהם לפחות היו הגונים מספיק כדי לתת לו קבורה נחמדה ולא לזרוק אותו כמו אשפה. הוא היה אמור להיות מוערך על-ידי ג'סטין ואני. זה לא היה אמור להיות ככה.

אני מושכת באפי בעוד שאני מביטה בתווי הפנים המושלמים שלו. היו לו את אף הכפתור והלחיים השמנמנות של ג'סטין שפתיו היו כמו שלי ושערו היה שילוב מושלם של שנינו. בחיים לא הצלחתי לראות את עיניו. אבל אני כמעט ושמחה שלא ראיתי, מכיוון שאני מרגישה שהם היו רודפים אותי לנצח.

"אני מצטערת. לא התכוונתי להעציב אותך." אלה אומרת בדאגה. אני מנידה בראשי, סוגרת את בלוק הציור שלי. "זה בסדר," אני משקרת, מבעד לשיניי. "רוצה ל-לצבוע בזמן שאני משחקת ב-בבובות?" אני שואלת, אוחזת בצבעים. לא יכולתי לחשוב על לצייר עכשיו, בפחד מעוד זיכרון נורא שיופיע על הנייר בניגוד לרצוני.

היא מחייכת ומהנהנת, לוקחת את הצבעים בזמן שאני נעמדת ומחזירה את הבלוק בחזרה למקומו על המדף.

מרימה את הבובות שלי, אני מברישה את שיערן ומלבישה אותן בבגדים החדשים שדאדי קנה. "הו-הו.." אני שומעת לפתע, גורם לי להרים את ראשי ולהתנשף.

"אלה! לא!" עיניי היו פעורות כשאני מביטה על הקיר שבו היא בחרה להשתמש כקנבס שלה. הקירות הצבועים בצבע וורוד-בהיר היו עכשיו מגוון של צבעים, פסים ונקודות רנדומליים של צבע פוזרו בכל מקום.

היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות. "אני מצטערת! א-אני לא רוצה לקבל ע-עונש!" היא בוכה בזמן שאני סוקרת את המצב. אני ממהרת להביט סביבי בחיפוש אחר משהו שיסדר את זה.

עיניי נוחתות על המגבונים שבהם דאדי משתמש כדי לנקות אותי כשאני עושה בלגן עם הצבעים שלי. "הא!" אני תופסת אותם וממהרת אל הקיר, מושיטה לה אחד. שתינו מנסות לנקות את הקיר במהירות אך ללא תועלת. הצבע לא מסכים לרדת.

היא מסתובבת אליי בבכי ועיניי דומעות במקצת מכיוון שידעתי שהיא בצרה גדולה. "זה יהיה בסדר," אני לוחשת, מחבקת אותה. "אולי הוא ייתן לך גלידה אחרי זה." אני מנסה לעודד אותה בזמן שהיא מנידה בראשה.

"אני מ-מצטערת! ה-הרסתי את הקיר שלך! ניסיתי להיות א-אמנית כמוך." היא מושכת באפה, גורם לי לזעוף ולהביט בחזרה על הקיר. "ל-לא! זה יפהפה! ו-ומופשט?" אני מטילה את ראשי ומצמצמת את עיניי במקצת. לעמן האמת, הם פשוט היו קווים מבולגנים ונקודת רנדומליות, אך אם זה גרם להרגיש כמו אמנית ולהרגיש טוב לגבי עצמה, אני מניחה שזה יפהפה.

היא ואני קופאות כשהדלת נפתחת בחבטה לפתע. אני מתחילה לצרוח ולבכות באופן מידיי מהקול הרם והפתאומי, גורמת לדאדי להרים אותו ולהמות מילים מתוקות באוזני בזמן שהוא מנענע אותי קדימה ואחורה. גופי רעד באלימות בעוד שהפחד העובר דרך וורידי פוחת שאני מבינה שאלה היו רק דאדי וג'ייסון.

"ששש, אני מצטער, בייביגירל. ששש, אל תבכי. ג'ייסון שכח שאת נבהלת בקלות. אנחנו מצטערים, נסיכה. שמענו את המתרחש במוניטור וג'ייסון התעצבן. תירגעי, יקירה," שפתיו הרכות משאירות נשיקות על פניי בזמן שאני נאחזת בו בכל כוחי, רגליי נעטפו סביב מותניו כמו עור שני.

"אלה, את עשית את זה לקיר של רוזי?!" אני שומעת את ג'ייסון נוהם אך הייתי מפוחדת והמומה מידי כדי לעבד את זה ולהגן עליה.

"כ-כן, אני מ-מצטערת, דאדי," היא מייבבת. "את בצרה גדולה, גבירתי הצעירה," הוא מרים אותה ויוצא מהחדר בעוד שהיא בוכה.

"דאדי," אני מייבבת, יוצאת מזה. "כן, נסיכה. אל תדאגי, דאדי יתקן ויצבע מחדש את הקיר שלך. הוא היה כמו חדש, אני מבטיח." הוא הומה, מושיב אותנו על הרצפה, כשאני בין רגליו ומתחיל לשחק בבובותיי אתי.

"ל-לא, היא לא ה-התכוונה." אני ממלמלת, משחקת עם שערה היפה של הבובה. הוא נאנח ומנשק את ראשי, מניח את בובתו. הוא מרים אותי לפתע ומסובב אותי על ברכיו כך שאני מביטה בו ומסתכלת לתוך עיניו.

"יקירה, אולי היא לא התכוונה לעשות את זה או שהיא חשבה שהיא עושה משהו טוב, אבל היא לא. היא הרסה קיר והיא תקבל עונש בגלל זה, לא משנה אם זה הצלפות או פסק זמן. הייתי עושה את אותו הדבר לך אם היית עושה את זה לקיר שלה, גם אם התכוונת או לא. היא צריכה לדעת מה טוב ומה לא וזה מה שהדאדי שלה מלמד אותה. מבינה, נסיכה?" הוא מחייך ברכות אליי וכשאני מהנהנת בביישנות, הוא מניח נשיקה עדינה על מצחי.

"ילדה טובה," הוא משבח, גורם ללבי לרטוט וללחיי להסמיק. "עכשיו, בואי נאכל. דאדי הכין את המנה האהובה עלייך." הוא מחייך, מרים אותי ועושה את דרכו לקומה התחתונה. "פסטת עוף?!" אני צווחת באושר. "פסטת עוף." הוא מגחך, מושיב אותי במקומי ומתחיל להאכיל אותי.

אני מצחקקת כשהוא עושה קולות מצחיקים כשהוא מניח כף גדושה נוספת בפי. התגעגעתי אליו יותר מהכל.

נקודת מבט: ג'סטין. (זמן מה לאחר מכן.)

"רוזי? בייביגירל, את מדאיגה אותי." אני קורא, מחפש אחריה בכל מקום. הגיע הזמן לאמבטיה שלה ולשעת השינה שלה. היא נעלמה אחרי ארוחת הערב ולא ראיתי אותה מאז.

מסתכל בכל חדר, אני שומע משיכת אף לפתע השולחת אותי לכוננות גבוהה. מציץ לתוך חדרה, אני רואה אותה יושבת בפינה עם בלוק הציור בידה.

"יקירה, מה קרה?" אני הומה, הולך בזהירות לכיוונה. היא מסתכלת עליי בעיניים ריקות ועצובות. הדבר שולח צמרמורות במורד עמוד שדרתי כשהיא נועצת פגיונות בנשמתי.

"זה ה-היה ב-בן," היא מושכת באפה, גורמת לגבותיי להתקמט.

"נסיכה, מה-" לפתע זה מתחבר בראשי ופניי נופלות במידיות. "ב-בן?" אני מקרקר, עיניי נהפכות למעורפלות וגוש מתפתח בגרוני.

היא מהנהנת לפני שהיא מסתובבת לבלוק הציור שלה ומראה לי תמונה שתרדוף אותי לנצח.

"ז-זה ה-הוא?" אני בוכה, לוקח את התמונה המצוירת בידיי. "הוא היה כל כך יפה." אני מייבב, עוקב אחר תווי הפנים המושלמים שלו עם אצבעי.

במידיות, חלק נוסף של לבי שסוף-סוף תיקן את עצמו, התנפץ שוב.

זה למה אני שונאת את הפרק הזה, כל נקודת המבט של ג'סטין גורמת לי לבכי מעיינות:((((((((