כדי להמשיך לקרוא את הסיפור:

1. להסיר את הסיפור מהספרייה שלכן.

2. לעקוב אחריי.

3. להחזיר את הסיפור לספרייה שלכן

4. לרענן את העמוד.

אם אחרי ההחזרה לספרייה, אתן לא רואות את הפרקים, תתנתקו ותתחברו מחדש לוואטפד.

חובה לקרוא את Daddy's Girl כדי להבין.

אזהרה: הפרק יכול להכיל טריגרים לבנות מסוימות והוא מאוד מפורט, ממה שאני זוכרת. הקריאה על אחריותכן.נקודת מבט: ג'סטין.

אי פעם הרגשתם כאילו האוויר ברח ממכם וריאותיכם מסרבות לשתף פעולה ולקחת נשימה נוספת? כאילו לבכם נקרע מהחזה שלכם וכל מה שאתם יכולים לעשות הוא לצפות בעצמכם מדממים על הרצפה?

אי פעם הרגשתם כה ריקים ומבולבלים עד כדי כך שרציתם לישון במשך אלף שנים, רק כדי לא להתמודד עם עוד יום שבו אף אחד לא מבין את הכאב שאתם עוברים? שלא משנה כמה תהיו סביב אנשים, אתם פשוט תרגישו לבד?

אי פעם רתחתם מכעס מכיוון שזה נראה כי כל האנשים סביבכם היו שמחים, מלבדכם. כל צווחת צחוק או חיוך שלחו אתכם קרוב יותר לשיגעון, מכיוון שזה לא היה הוגן שהם לא הרגישו כמוכם. שבורים. מנופצים. הרוסים. מפוחדים.

זה מה שאתם מרגישים כשאתם מאבדים את אהבת חייכם. ובנוסף, איבדתי את הילד שלי.

עבר שבוע מאז שולאד לקח את רוזי ואני התמוטטתי.

להארולד ואמילי לא היה מושג מה לעשות כשהתחלתי לייבב לפתע בשולחן ארוחת הערב, לא שיכולתי לאכול בכל מקרה.

אבל אל תחשבו שפשוט ישבתי ובכיתי את לבי החוצה בזמן שהבייביגירל שלי נמצאת במקום כלשהו וחווה עינויים. ישבתי בתחנת המשטרה עשרים וארבע/שבע בזמן שהם תיחקרו את הדוקטור המגעיל שעזר לולאד לקחת את רוזי שלי.

למשל עכשיו, נעצתי את מבטי במראה הדו-צדדית שבחדר החקירות שבתחנת המשטרה. כנראה שלא הורשתי להיכנס לכאן, אך היה לי כסף, אז הם נתנו לזה להחליק. הדוקטור נע בעצבנות בכיסאו, כאילו יכל להרגיש את עיניי שורפות את צד פניו, שעדיין היה חבול ממתי שמצאתי אותו, אחרי שלמדתי שרוזי נלקחה, והרבצתי לו עד אובדן הכרה.

זה היה כיף... אני לא יכול לחכות לרגע שבו אעשה את אותו הדבר לולאד. אך אובדן ההכרה יהיה קצת יותר תמידי....

להרוג אותו... אני רוצה להרוג אותו.

אני רוצה לעטוף את ידיי סביב הצוואר שלו ולצפות בחיים מתרוקנים מעיניו, באטיות ובכאב. כמו ששלי עשו כשאיבדתי את רוזי. רציתי לדחוף את פניו לתוך מיכל המלא בחומצה. רציתי לדחוף סכין לתוך עיניו הקטנטנות והמרושעות. לעזאזל, רציתי לדרוס אותו עם רכב מזוין שוב ושוב עד שהוא יהיה בלתי ניתן לזיהוי. רציתי אותו מת. רציתי שיסבול.

"מר. ביבר?" קול מוציא אותו ממחשבותיי ואני נרתע באלימות ובהלם. "אהא?!" אני מסתכל על השוטר העומד שם עם עיניים דואגות. "אדוני, מה בקבוק המים עשה לך?" הוא שואל, גורם לי להסתכל מטה. בדרך כלשהי, מחצתי וקרעתי לגזרים את בקבוק המים בעודי אבוד במחשבותיי הרצחניות, מה שגרם לשלולית מים גדולה להקיף את רגליי.

"הו." אני אומר בחדגוניות. "טעות שלי." אני אומר, מסתכל בחזרה על הדוקטור המתפתל, לא מתייחס לבלגן שיצרתי. מה הטעם להתייחס למשהו כה זעיר כשהנסיכה שלי נעדרת?

"אדוני.. אתה עומד כאן כבר תשע שעות. מה דעתך על ללכת לאכול משהו, אפילו לישון. אתה נראה מותש, אדוני." השוטר אומר בזהירות, גורם לי לפרצופי הזועף, כאילו יכל, להעמיק.

"זה מכיוון שלא ישנתי במשך שבוע שלם, השוטר ריינולדס. שבוע. מאה שישים ושמונה שעות מאז שהיא נלקחה. איך לעזאזל אתה מצפה שאני אשן אחרי שכל חיי נלקחו ממש מתחת לאפי, השוטר ריינולדס?!" אני יורק באכזריות, גורם לפניו להתרכך.

"מר. ביבר... אני מבין שאתה מתרכז על להחזיר אותה. גם אנחנו, אבל אם אתה רוצה להיות בשיא ומוכן כשנחזיר אותה, מה שאנחנו נעשה, אתה צריך לאכול משהו ולישון לפחות. זה יעזור לך להתרכז ויעזור לכך המצב הכללי." הוא אומר בעדינות, מניח את ידו על כתפי.

עיניי מהבהבות בין שני השוטרים הצועקים בפניו של הדוקטור לבין השוטר ריינולדס. "אתה צודק," אני ממלמל, משפשף את עיניי הכואבות והעייפות ותופס בז'קט שלי. "אני יודע," הוא מחייך, מלטף את גבי.

אני מגלגל את עיניי כשאני מכריח את עצמי לעזוב את החדר, לא לפני שאני מציץ בחזרה פנימה. "לפחות תגרום לו לסבול לכמה זמן כשאני הולך, בסדר?" אני שואל, גורם לריינולדס לגחך ולהנהן. "אעשה, מר. ביבר, אעשה."

נקודת מבט: רוזי.

גופי מתמוטט על רצפת העפר של המרתף כששניים משומריו של מאסטר זורקים אותי לתוכו. אין לי כוח לזוז אז אני פשוט מביטה על קיר האבן שמולי ללא רגש. יכולתי להרגיש בעפר שמתחתיי מתחיל להיספג עם דמי אך אני מתעלמת.

הם לקחו את התינוק שלי.

הם הכו אותי עד לאובדן הכרה ואז הם לקחו את התינוק שלי -לא, שלנו-. התינוק שלי ושל ג'סטין מת.

"הדימום אמור להיפסק בקרוב..." קולו של מאסטר דועך כשדלת הברזל הכבדה נסגרת בטריקה, כאילו חשבו שאני הולכת לקום ולברוח בזמן הקרוב. "אני אשלח את פנלופי כל חמש עשרה דקות כדי לוודא שאת עדיין... חיה." הוא משתעל במבוכה, כאילו היה לו לב, במידה מסוימת.

"תגיד לפנלופי ללכת להזדיין ופשוט לתת לי למות." אני מוציאה החוצה, כאב נוראי מורגש בבטני. אני בטוחה שג'סטין מצא מישהי אחרת, מישהי טובה יותר.

אני נוגעת בבטני התחתונה ומסתכלת על אצבעותיי. הן מכוסות בדם, כמו שציפיתי. עיני השמאלית הייתה נפוחה מהמכות, ביחד עם שפתי הפצועה וכנראה כמה צלעות שבורות. אבל זה בסדר. אני רגילה לזה.

"עכשיו, עכשיו, רוזי יקירה, אין צורך להיות ככה. את ברחת. זה העונש שלך." הוא מצקצק בלשונו, "יום אחד, את אולי תודי לי על זה." כשהוא רואה שאני לא מתכוונת לענות לו, הוא עושה את דרכו אל המדרגות במהירות. "אני אשלח את פנלופי לכאן עם אוכל." הוא אומר, סוגר את הדלת אחריו.

יבבה בורחת משפתיי כשאני נזכרת שהתעוררתי אחרי שעשו את המעשה הנוראי. דם היה בכל מקום. הוא אלוהים, הוא היה בכל מקום. בטני נתפרה בחזרה בצורה נוראית, מהירה וכואבת שחשבתי שאני הולכת להתעלף שוב. לא הייתה להם ההגינות לעשות את זה בדרך הקלה. הם עשו את זה בדרך הכי מבולגנת ואיומה שהשאירה את הצלקת הענקית ביותר. צלקת שתתאים לזאת שבזיכרוני.

הגברת שעשתה את זה הרגישה ברחמים מעטים ונתנה לי להחזיק בתינוק שלי.

התינוק היפהפה שלי.

הוא היה כה קטן והתאים לכף ידי, אך הוא היה יפהפה.

הילד היפה ביותר ואני בחיים לא אוכל לראות אותו גדל. בחיים לא אוכל לשיר לו שירי ערש. בחיים לא אוכל להסיע אותו לבית הספר. בחיים לא אוכל להתכרבל אתו כשהוא מקבל חבלונת או כשרגשותיו פגועים. בחיים לא אוכל לצפות בו מסיים את בית הספר. בחיים לא אוכל לראות אותו מתאהב.

בחיים לא אוכל לראות אותו חי.

התינוק שלי מת.

התינוק היפהפה שלנו מת ולא היה כלום, שום דבר, שיכולתי לעשות כדי לתקן את החור המייסר שבחזי ולהחזיר אותו.

אני בוכה פה באמת, זאת אולי הפעם החמישית שאני קוראת את הפרק הזה והבכי תמיד מגיע... הצמרמורות שעוברות בגוף שלי הורגות אותי.

אני מקווה שלא תבכו לי הרבה, אבל אתן מוזמנות להוציא עצבים בתגובות.

אני אוהבת אתכן:)