שמעו תשיר יא בננות מקולפות

נקודת מבט: רוזי.

עיניי מביטות קדימה בשעה שה-"חיות" האחרות אוכלות ומדברות בקול רם סביבי. יכולתי להרגיש את נעיצת מבטו של מאסטר שורפת את צד פניי, אך אני לא עושה צעד להכיר אותו.

לאחר שהייתי כבולה ומוחזקת במרתף קפוא ומחורבן במשך חודש, מאסטר הרגיש בטיפת רחמים ונתן לי להיכנס לבית הראשי, איפה שהייתי במשך שבועיים. אני לא יודעת אם להיות גאה מזה שהגעתי עד לכאן או להיות אומללה מכך שעבר זמן רב ואני עדיין סובלת.

יכולתי להריח את הריחות העשירים של תבליני הגורמה מהאוכל מעלה האדים שמולי, אך, כמו שכולם יכלו להגיד מדמותי השבירה והחלשה, לא אכלתי הרבה מאז שהם לקחו את התינוק שלי.

"אז רוזי..." החיה שעל ברכיו של מאסטר אומרת, תופסת את תשומת לבי. "איך את הערב הזה?" קולה האדיש פוגע בי בחוזקה בעודה לוגמת מכוסה. אני מרימה את ראשי וכולם מסתכלים על מראה עיניי בהפתעה, כנראה מריקנותן והמראה העז הקורא "עזרו לי, אני שבורה לחלוטין בפנים".

"אני בסדר.. פשוט בסדר." אני מחייכת בקלילות, אך בזיוף. בפנים, אני מתפוררת.

הדבר הנוראי בהתנפצות לרסיסים הוא שבני-אדם עושים את זה בשקט מוחלט.

"פיך מחייך, אך עינייך נראות עצובות," היא מגיבה בשקט. יכולתי להרגיש את עיניי כולם עליי. "למעשה, אני לא חושבת שראיתי אותך מחייכת חיוך אמתי מהיום שהגעת לכאן."

הבנות האחרות לא יודעת מאיפה הגעתי או מה קרה. הן פשוט חושבות שאני עוד אחת מהחיות האחרות של מאסטר שהצטרפו באופן מקרי.

"ג'קי, זה מספיק." מאסטר נוהם ויכולתי לראות אותו תופס במותנה בקשיחות, גורם לה ליילל במקצת. אני מסיטה את מבטי מהאווירה המתעללת שעכשיו הקיפה אותי... כילתה אותי... חנקה אותי. אני לא מבינה איך הוא לא מכוסה בעור ברווז מאחר והוא כה קר.

"רוזי," מאסטר נובח, גורם לי להרים את מבטי לכיוונו, נרתעת מהאינטנסיביות בקולו. "תאכלי את האוכל המזורגג שלך או שזאת תהיה החתיכה האחרונה שתקבלי השבוע." הוא שורק, בטני מתהפכת בפחד מוחלט מהניצוץ השטני בעיניו.

עיניי מתחילות להירטב אז אני מסתכלת מטה וממצמצת במהירות להחביאן, אך על-ידי החיוך המעושה שעל פניו יכולתי להגיד שהוא ראה. מושכת באפי בשקט, אני מרימה את מזלגי ומסתכלת על האוכל מעלה האדים. אני בולעת בפחד כשאני את הדג שעל צלחתי. "א-אבל מ-מאסטר," אני מגמגמת, מביטה מעלה ומקבלת את תשומת לבו.

"מה, רוזי?!" הוא נוהם, פניו כמו רעם, גורמים לי לקפוץ במקומי. "א-אני אלרגית ל-לד-דגים.." אני ממלמלת, נושכת את שפתי בפחד.

פניו רק נהפכות לכועסות יותר, אך אני מופתעת שהן לא מכוונות אליי. "סבסטיאן!" הוא נובח, דוחף את ג'קי מברכיו ונעמד, זעם אופף את פניו.

גבר, שאני מניחה שהיה השף, מגיח בריצה. "כן, אדוני?" מבטאו הכבד והלא ידוע רועד במקצת, מהמבט שעל פניו של מאסטר.

"האם אני או האם אני לא אמרתי לך לתת לרוזי עוף במקום דג! אתה מנסה להרוג אותה? היא אלרגית!" מאסטר שורק, גורם לי לשקוע בכיסאי ממילותיו הרכושניות וסימפתיה שהרגשתי כלפי השף.

"אבל אדוני, עשיתי כמבוקשך! נתתי לה את מנת העוף המפורסמת שלי!" הגבר היה מזועזע מהאשמותיו של מאסטר. מאסטר מתקרב אליי ומרים את צלחתי. "זה נראה כמו עוף בשבילך?" הוא דוחף את הצלחת אל ידיו של השף.

"אני לא יודע למה יש לה את הצלחת הזו! הנחתי את הצלחת שלה בעצמי." הגבר נראה מאוד מבולבל עכשיו וזה נראה כי כל המצב גורם למאסטר להתעצבן אף יותר.

הוא פותח את פיו כדי לצעוק אך קול חזק ודוחה עוצר אותו. "ולאד, אני לקחתי את העוף שלה מכיוון שהדג שלי נראה פשוט מגעיל. היא חדשה ואני לא מבינה למה היא מקבלת יחס מיוחד ומקבלת את העוף היקר הזה בזמן שאנחנו הבנות צריכות לאכול את הדג המגעיל הזה." רייצ'ל, אחת מהבנות החצופות (והקולניות) בבית הזה, מדברת, לועסת בקול רם את העוף שהוכן במיוחד בשבילי.

"רייצ'ל, בואי הנה." הוא מצווה, גורם לה לצחקק, לקום ולרוץ עליו בהתרגשות. הוא מחייך אליה ומצחקק אתה בקלילות. אני מתכווצת, יודעת מה יקרה עכשיו.

לפתע הוא מפסיק את צחוקו המזויף, ואז סוטר לה חזק ככל שיכל, שולח אותה אל הרצפה עם צווחת כאב. "השם שלי הוא מאסטר, זונה טיפשה שכמותך. לא ולאד. מאסטר." הוא בועט בה שוב כשהיא מנסה להתרומם. "ואל תגעי באוכל של רוזי, זונה שמנה. יכולת להרוג אותה. אולי היא חדשה אבל היא יותר טובה ממך פי אלף. אני יכול להחליף אותך בשנייה. אל תעצבני אותי, רייצ'ל." הוא נובח בעודה מייבבת על הרצפה.

"רוזי, בואי הנה, יקירה." הוא הומה, מתוק בצורה מוזרה. לבי הולם בחזי כשאני הולכת אליו. כשאני מתקרבת, הוא מושך אותי אל ידיו ומנשק את מצחי.

"רייצ'ל, תתנצלי בפניי רוזי שלי." הוא נוהם, מלטף את ידיי ברוגע. ניסיתי להחביא את המבוכה ממתיקותו והגנתו.

"א-אני כ-כל כך מ-מצטערת, רוזי." היא נחנקת, אוחזת בבטנה במקום שבו בעט בה. "ז-זה בסדר.." אני ממלמלת, מסתכלת על מאסטר, משתגעת במקצת בעודו מביט בי באהבה.

"עכשיו תלכי לחדרך, רייצ'ל. אני אתמודד אתך אחר כך." הוא משחרר אותה עם בהינף יד ונעיצת עיניים מרושעת. היא אוספת את עצמה במהירות ורצה החוצה ביבבה ובהתייפחות.

"את בסדר, יקירה? לא אכלת נכון?" מאסטר מתכופף ומבריש את שערי הרחק מפניי בעדינות. אני מנידה בראשי באטיות, נושכת את שפתי בפחד שהוא עלול לסטור לי בכל רגע.

"יופי," עיניי נפערות כשהוא נשען ומנשק אותי ברכות. אני מחזיקה בתגובתי, פוחדת מהעלול לקרות, אך בפנים אני צורחת וגוססת. אני בחיים לא אבגוד בדאדי, אפילו כשהוא לא נמצא כאן כדי להציל אותי.

"עכשיו סבסטיאן ילך ויכין לך ארוחה חדשה." הוא אומר בעוד שסבסטיאן ממהר החוצה ממילותיו. "ג'קי, שבי במקומה של רוזי. אני רוצה שהיא תשב אתי." מאסטר כורך את ידו סביב מותניי ומלטף את מותני עם אגודלו בזמן שהוא מוביל אותי למקומו.

בעודו מושך אותי אל ברכיו וכל הבנות האחרות בוהות בי בקנאה כשהוא משחק עם שערי ומנשק את כתפי ברכות, אני תוהה איך מישהו יכול להיות כה דו-קוטבי. לפני חמש דקות, הוא איים להרעיב אותי אם לא אוכל ועכשיו הוא מנשק אותי בכל מקום ומפגין חיבה באופן מחניק.

אני אוהבת את זה כשדאדי מפגין חיבה כזו אך כאשר זה מגיע ממאסטר, אני פשוט רוצה להקיא.

הו, המחשבה על ג'סטין גרמה ללבי לכאוב. אהבתנו הייתה טרגדיה. טרגדיה יפהפייה וקורעת לב. זה הרגיש כל כך טוב לדעת שמישהו אוהב אותי אפילו שאני כה דפוקה. אני בחיים לא אשכח כיצד הוא הביט בי. הדרך שבה הוא חייך והסתכל עליי עם העיניים האלו, גרמה לי לנמוס בכל פעם. הוא תמיד גרם לי לחשוב ששווה לחיות את החיים.

בכל פעם שהוא נכנס לחדר, ריחו החליף את האוויר תוך שניות אחדות. זה מילא את ריאותיי בריחו ונתתי לו להיכנס לזרם הדם שלי. אתם כמעט מרגישים מבוישים מזה שיש מישהו שהוא כל כך חשוב, שבלעדיו אתם מרגישים כמו כלום.

כנראה שאני עדיין אעריץ אותו עם ידיו סביב צווארי. לעזאזל, הערצתי אותו כשהידיים שלו היו סביב צווארי שעשינו אהבה בדרך מלאת תשוקה. הוא יכל לכתוב שירים עם שפתיו על צווארי. הוא היה מכתים את שפתיי עם שמו ועכשיו, אפילו חודשים לאחר מכן, יכולתי לטעום את האהבה שהייתה לנו.

אני משתוקקת לבלגן היפהפה שהאהבה שלנו יכלה להיות, אבל אני יודעת שהוא ראוי לחלק היפהפה ואני מפחדת שאני לא יכולה להכניע את הבלגן.

אם אנשים היו גשם, אני הייתי טפטוף והוא היה הוריקן. הוא היה השמש ואני הייתי הירח. לא מהסיבה שאנחנו זוג שגורלו נחרץ שבחיים לא יוכל להיפגש, אך מכיוון שהעולם סבב סביבו ולא הייתה דרך שבה יכולתי להתחרות בזה.

הגעגוע אליו הגיע בגלים... והלילה אני טובעת.

מאמים שלי חמודים:(((((((((((((((((((אני מתה פה:(כאלה שוברי לב:(((((((כואב לי הלב.קשה לי.