היי! ממצב אנשים? תקשיבו, אני מאוד רוצה שתגיבו על הפרקים, כיף לי לראות את התגובות שלכן! אז בבקשה. תגיבו.

ד"א, אם יש בנות שרוצות לקרוא את הספר המקורי, עשיתי רשימת קריאה של כל הספרים המקורים, לא רק דאדי, גם ביליונרז אנד בריידזמיידז.

סליחה על הגיפ:(

נקודת מבט: רוזי.

נאנחת בקלילות כשברק מכה ורעם מחריש אוזניים מתפוצץ, אני בוהה בחלון, מסתכלת על השטח הגדול שהוצב במרכז היער.

כן, זה המקום שבו נמצא הבית של ולאד. ביער, באמצע שום מקום. אני תקועה באמצע שום מקום ומחכה שג'סטין יבוא להציל אותי, כמו אגדה עצובה שבה הנסיכה מחכה שנסיך החלומות יגיע ויגיד לה להוריד את שערה כדי שיוכל לטפס אליה, בזמן שבדרך כלשהי הוא לא שובר את צווארה, ולהרוג את המפלצת.

אני רק נסיכה שמחכה למלך שלה.

"רוזי, יקירה," קול מזמר מגיע מהדלת ואני מסתובבת לראות את מאסטר נכנס פנימה עם מגש המלא במתוקים. אני מביטה בו בפקפוק בעודו מתיישב על מיטתי ומלטף את המקום לצדו.

אני מתיישבת בזהירות לידו בזמן שהוא מחייך אליי חיוך מתוק בצורה מפחידה. "היי, נסיכה," הוא מנשק את צדי פניי ואני מנסה שלא להתכווץ. "הבאתי לך את התה האהוב עלייך." הוא אומר, מושיט לי כוס מעלה אדים של ארל גריי. מסיבה כלשהי, הוא היה מאוד אדיב כלפיי בימים האחרונים. החלטתי לא להגיד דבר מכיוון שעלינו לא לריב עם אויב אחד לעתים קרובות, אחרת תלמדו אותו את כל תכסיסי המלחמה שלכם.

"תודה לך," אני ממלמלת, לוגמת לגימה מהוססת. "אין בעד מה, יקירה." הוא מחייך לפני שהוא ממקם את המגש בצדו השני ומטפס עוד יותר על המיטה ומתחת לשמיכות. "הא..." אני אומרת במבוכה כשאני מביטה בו תופס את השלט ומדליק את ערוץ ה-"נטפלייקס". "מה אתה עושה..?"

"אנחנו עושים מה שאנשים בגילך קוראים לו בימינו 'נטפלייקס ולהירגע'." הוא אומר, לוקח חופן של פופקורן ותוחב אותו לפיו. "עכשיו, תשכבי על המיטה כדי שנוכל לעשות את החרא הזה!" הוא אומר, זורק חופן נוסף של סוכריות גומי אל האוויר ומנסה לתפוס אותם עם פיו.

"א-אנחנו יכולים לצפות בבת הים ה-הקטנה, מכיוון שדאדי ואני צפינו בכל סרטי הנסיכות ובחיים לא הספקנו לצפות בסרט הזה..?" אני ממלמלת, זוחלת אל הצד השני של המיטה ואל מתחת לשמיכות, מוודאת שלא להתקרב אליו יותר מידי.

בשבועות האחרונים בעודי מוחזקת פה, לא נכנסתי לחלל הקטן שלי אפילו פעם אחת. בחיים לא הרגשתי בטוחה כדי לעשות זאת. הבן אדם היחידי שיכולתי להיות קטנה אתו היה דאדי או עצמי, מכיוון שזה היה מתי שהרגשתי הכי בטוחה. ג'סטין היה חוף המבטחים שלי, איפה שיכולתי להיות אני האמתית והוא יכל להיות הוא האמתי סביבי. תמיד חשבתי שהוצאנו את הטוב ביותר אחד מהשנייה.

בבית המכירה, לפני שעליתי על הבמה, הם אמרו לי שכדי שהדאדי העתידי שלי יתאהב בי, אני צריכה לגרום לו לצחוק. אך בכל פעם שהוא צחק, אני הייתי זאת שהתאהבה. הוא היה בן האנוש היפה ביותר, בפנים ובחוץ. מראהו החיצוני היה כאילו פוסל בשיש על-ידי אלים יוונים, בזמן שבתוכו שכן לב זהב. ובעודי מבלה יותר ויותר זמן אתו, הוא נהפך להיות כמו קפה בשבילי, מהטעם הנהדר, מהמרירות, וההתמכרות.

אתם יודעים כמה קשה זה למצוא מישהו כזה? אתם יודעים כמה קשה, אפילו יותר, לגרום להם לאהוב אתכם בחזרה? בלתי אפשרי, אך בדרך כלשהי קיבלתי מישהו שהסתכל עליי כאילו הייתי הדבר הכי טוב בעולם... זה תמיד היה הוא, גם כשלא רציתי שזה יהיה, אפילו כשזה שבר את לבי שוב ושוב. זה תמיד היה הוא.

שברתי את לבי מהאהבה שלי כלפיו, בגלל היכולת שלי לאהוב מישהו יותר ממה שאני אוהבת את עצמי. וזה מפחיד אותי. זה מבהיל אותי.

מכיוון שלאהוב מישהו כמוהו היה כמו לצאת למלחמה; אתם בחיים לא חוזרים אותו דבר.

אבל אתם יודעים אומרים. תמצאו את מה שאתם אוהבים ותנו לו להרוג אתכם.

מאסטר משתעל במבוכה, גורם לי להישבר מהגעגועים ולהביט בו. "בסדר.. בואי נראה בת הים הקטנה." הוא אומר במעט טון, כנראה מאחר והוא אסר עליי לדבר על ג'סטין. "א-אוקיי.." אני מגמגמת, לבי הולם במקצת, מקווה שהוא לא יעניש אותי מאחר והזכרתי את דאדי.

אני משחררת אנחת רווחה קטנה כשהוא לוחץ על כפתור ההפעלה והסרט מתחיל מבלי שהוא אומר מילה, אך השתנקות של הלם יוצאת מפי כשלפתע הוא תופס בירכי בחוזקה ונשען כדי ללחוש באוזני. "שלא תחשבי שאני מניח לזה, יקירה."

נקודת מבט: ג'סטין.

אני מייבב בקול כשהסצנה של אריאל ואריק מתחתנים מוצגת על המסך הטלוויזיה שלי. "תפסיקו להיות שמחים, חראות מפגרים שכמוכם! זה לא הוגן!" אני צועק, זורק את קערת הפופקורן שלי על הטלוויזיה בזמן שאני מקנח את אפי בקול רם לתוך חתיכת טישו לפני שאני זורק אותה אל הערימה הגדולה שגידלתי ליד מיטתי.

הנסיכה שלי ואני ערכו מרתון סרטי דיסני לפני שהיא נלקחה והסרט היחידי שנשאר ברשימה היה בת הים הקטנה. התגעגעתי לכרבולים אתה כל כך במהלך המרתון שהחלטתי לצפות, מה שהוביל להיותי עם דמעות עכשיו. אני לא אספר אם אתם לא תספרו.

הנסיכה שלי. הנסיכה היפהפייה שלי. אני דואג לה כל הזמן, אך אני יודע שהיא נסיכה הנמצאת בחלק העצוב בסרט הקולנוע שלה. אנחנו הולכים להיות בסדר בקרוב.

חיפשתי אחריה ללא הרף במשך חודש וחצי עכשיו והמשטרה סוף סוף מצאו רמז אתמול. התחננתי והתחננתי, מה שלא מתאים לי, שיתנו לי ללכת לבדוק אותו אך הם סירבו, ואמרו שאם הרמז אכן נכון, הם לא ירצו שאפגע ואם הוא לא היה, הם לא רצו לרסק את התקוות שלי.

בגלל זה אני בבית עכשיו, שוקע ברחמים העצמיים ומחכה לשיחת טלפון מהם, שבה יאמרו לי שהם מצאו את הבייביגירל שלי והם מחזירים אותה אליי.

אני רק רוצה לשמוע את הקול שלה עוד פעם אחת. המוזיקה המתוקה ביותר שאני רוצה להאזין לה היא הצליל של שמי המגיע מהקול של זאת שאני הכי אוהב. לא אהבתי את שמי עד שהיא אמרה אותו.

החיוך שלה יכל לסיים מלחמות ולרפא סרטן. אם יכולתי לגרום לה לצחוק מכל מילה היוצאת ממני, אני אדבר לנצח. כמובן שהיו לה פגמים, אך האם הם באמת היו פגמים אם הייתי מאוהב בהם?

אהבתי שהיא נמצאת כאן מכיוון שהמוזרות שלי שלי לא נראית כל כך מוזר מאחר והיא עשתה את זה גם. זאת מהות החיים. למצוא מישהו שהוא מוזר בדיוק כמוך.

לא היה הבדל בין להחזיק בה ולהחזיק בנצחיות. מגעה הרגיש כמו אש ולא יכולתי להפסיק לשרוף את עצמי.

הדרך שבה אני אוהב אותה מתישה. זרקתי כל חלק בי לדבר הזה. קפצתי ראש ללב שלה, אך כשהייתי צריך לפגוע במים, פגעתי בקיר לבנים. איפה שהייתה אמורה להיות השפרצה, הייתה צרחת כאב. היא נלקחה ממני. ונותרתי מוכה וחבול, עם לב כאב ואובדן כבד אף יותר.

לפעמים, אני תוהה אם החזה שלה כואב כשהיא שומעת את שמי בדיוק כמו ששלי כואב בל פעם שאני שומע את שלה.

"ג'סטין," קול ביישן מגיע מהדלת, גורם לי להביט מעלה כדי לראות את הארולד ואמילי עומדים שם ונותנים לי מבטים סימפתיים. אני מנגב מתמחת לעיניי במהירות ושם את המסיכה בחזרה. אני מסרב להראות את החולשות שלי לכולם.

"מה שלומך?" הם שואלים, נכנסים לחדר וסוגרים בעדינות את הדלת אחריהם. שניהם זוחלים אל המיטה אתי, עם עיניהם הטובעות ברחמים.

רציתי להסביר כמה מותש אני. אפילו בחלומותיי. איך אני מתעורר עייף וגורר את עצמי לאורך היום, ריק ובודד. איך אני טובע על-ידי סוג כלשהו של גל שחור. דיכאון מתיישב בוורידי ובכל סנטימטר בי. אני רק ללמוד איך זה להתעורר בבקרים ולא להיות עצוב יותר.

"אני חושב שאני בסדר." בשביל מישהו שנשבר בפנים בכל שנייה של כל יום. אבל אני לא אומר את החלק האחרון. אני לא אוהב לדבר על מה שכואב. אבל, היי, כולנו שורדים בדרך שלנו.

"אז מדוע אתה לא מחייך יותר?" הארולד שואל, מקמט את גבותיו. כבר לא נותרה סיבה לחייך. הסיבה שלי נלקחה ממש מתחת לאפי.

"מכיוון שההבדל ביני לבינך הוא שכשאתה מתעורר, הסיוט שלך נגמר." אני ממלמל, מביט לתוך עיניו עם עיניי הריקות והחלולות.

ואז, הטלפון מצלצל.

כל העונה הזו היא טישו על גבי טישו

בדיוק כמו דאדי:((((((

עוד קצת לסבל:(