*אזהרה: הפרק מכיל תכנים היכולים לשמש כטריגר לבנות, הקריאה על אחריותכן.

מאוד מצטערת על הגיפ.

נקודת מבט: רוזי.

אני מתכווצת בכאב מוחלט כשהשוט חותך את האוויר ונוחת על עורי הדק, קורע אותו לגזרים למה שהרגיש כמו בפעם האלף. רגליי מחליקות על רצפת הבטון, שהייתה רוויה בדמי, כאני מנסה לברוח אך לא יכולה הודות לחבלים המחזיקים אותי.

כאבים קורעים וצורבים רצים בגופי כאילו עורי נפשט מעצמותיי. כל מכה צרמה את גופי ושלחה את דמותי הממולכדת לבלוט קדימה גם כשאני מנסה להכין את עצמי. קיוויתי- לא, התפללתי- שהוא יאט כדי שהאזור, אולי, יהפוך לחסר תחושה, אבל לא, הוא היה עצבני; עליי, על חוסר האהבה והכבוד שלי כלפיו, והמסירות וההערצה שיש לי כלפי דאדי.

זיעה קרה התמקמה והמכנסיים הקצרים שלי היו ספוגות, בצורה מביכה, הודות לעובדה שהייתי כה מבוהלת כשהוא הכניס אותי לכאן והוציא את השוט שפשוט השתנתי על עצמי, רק גורמת לו להתעצבן עליי יותר.

לשוני ופנים לחיי דיממו בעודי נושכת אותם כדי להשתיק את צרחות הסבל והאימה שלי והתוצאה הייתה שהדם נטף במורד צדדי פי ובמורד צווארי. ציפורניי חתכו עמוק חבורות בצורת חצי ירח בידיי מאחר והידקתי אותן בחוזקה.

רגשות של כעס, בושה, תיעוב וגועל קרעו אותי כמו הוריקן, הורסות כל מחשבה על מחילה שהייתה לי בשביל האדם המרושע ושפל הזה. לפעמים אני לא חושבת שהוא אנושי. יותר כמו שד המנסה לזכות בדרך חזרה לגיהינום על-ידי כך שהוא מבצע את הפעולות הכי מתועבות ודוחות שרק הוא יכול לגייס.

"ולחשוב שהצלקות הישנות שלך רק התחילו להיעלם." מאסטר מקרקר כשהמכה האחרונה ממלאת את החדר ומה שהרגיש כפיסת העור האחרונה שלי נקרעת.

הוא צוחק וחותך את החבלים הקושרים אותי לתקרה ואני צונחת לברכיי, מה שגרם לי להתנשף כשמעשה זה שולח כאבים נוספים במעלה גופי. במהרה, גופי צונח קדימה ואני שוכבת על הרצפה, שורקת ומתנשמת לאוויר. שיניי חורקות ואני שורק כשכל התנשפות אוויר גרמה לכל גופי להתפרץ בכאב נוסף.

העולם נראה כהיפראקטיבי כאדרנלין פועם בוורידי בפיצוצים רמים, כל צליל יתעצם במספר לא-ידוע. כהתקף החרדה מתחיל להתמקם, לא יכולתי לנשום, ראייתי מתערפלת. צורות צבעוניות מהבהבות מעליי בעוד שמאסטר צופה בי בעיניים קרות רוח, אפורות וסוערות, חלק קטן של אשמה עובר בהם. אני כמעט ורואה את העונג המעוות קורן מעורו.

צווחת כאב בורחת ממני ודמעות חסרות תחושה זולגות במורד פניי כשלפתע הוא אוחז בגרוני ומחזיק בי, מקרב את פניו לשלי. "אל. תדברי. עליו. שוב. לעולם." הוא נוהם, רוקו נוחת על לחי כשהוא מבטא כל הברה רק כדי שאבין היטב. אני מהנהנת ללא הפסקה, נחנקת מיבבה ומתפללת שהוא יתרחק ממני כבר.

אך איך אוכל שלא לדבר עליו יותר? שמו מקועקע על קצה לשוני, משתוקק להיאמר. הוא היה הכל בשבילי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אחז בידי. אני לא יודעת אם זה מכיוון שהיה קר או שהייתי מפוחדת מהמצב החדש שלי, אבל, לעזאזל, הרגשתי שעולם חדש זורם בוורידי.

אנשים תוהים לפני נשארתי אתו אחרי הכל. אך זה היה פשוט מכיוון שזה הרגיש כמו גן-עדן כשהתנשקנו אז פשוט התעלמתי מכל הפעמים שהוא העביר אותי בגיהינום... אהבה היא דבר מוזר. במיוחד האהבה שלי לג'סטין. האהבה שלי לא הייתה אפורה. האהבה שלי הייתה שחורה או לבנה.

חכו למישהו שישרבב את פיו בצורה מגושמת עם שלך מכיוון שהם עסוקים בלחייך כדי לנשק אתכם כראוי... כן, חכו לזה ואולי תבינו למה אני מתכוונת.

מוציא אותי מהמחשבות שוברות הלב שלי, מאסטר משחרר אותי ודוחף אותי בחזרה לרצפה. "את תשהי פה לכמה לילות הבאים אז תרגישי בנוח." הוא מגחך בציניות לפני שהוא עולה במדרגות וסוגר בטריקה את דלת המתכת הענקית, גורם לי לקפוץ ולצייץ בפחד מהצליל המפחיד, אפילו כשגופי צרח שהתזוזה הזו הייתה לא-לא מוחלט עכשיו. אך לא משנה כמה פעמים אני שומעת את זה, אני לא אתרגל לזה.

אני מתכווצת כשהריח והטעם של הדם המתכתי שלי והשתן שהגיע מהיותי מפוחדת ומהרגשה שחייך בסכנה. כשהדם זרם, הוא יצא כדמעות אדומות, נוטפות במורד לסתי מנשיכתי פנים לחיי ובמורד גבי אל רצפת הבטון הקרה. יכולתי להרגיש בשלולית מתאספת מתחתיי, אך השלב שבו אני שמה זין הגיע לשלילי.

לפתע עיניי נפערות כשאני נזכרת במשהו חשוב. למרות גופי הצועק במחאה, בדרך כלשהי אני גוררת את עצמי לפינה שליד הדלת, איפה שהצלחתי לקחת ולזרוק את הטלפון של מאסטר.

מרימה אותו, אני מחייגת למספר שאני יודעת בלבי ומתפללת שאהבת חיי יענה וסוף-סוף יציל אותי.

נקודת מבט: ג'סטין. (המשך מהפרק הקודם.)

אני קופץ מהמיטה כל כך מהר, שאני כמעט נופל על פרצופי. אני ממהר לצד השני של החדר ושולף את הטלפון מהמטען, עונה מהר יותר מתמיד.

"שלום?! מצאתם אותה?!" נשימתי הייתה מואצת ולבי למעשה פעם מחוץ לחזי.

"ד-דאדי?" יבבה קטנה מגיעה מהטלפון ואני נשבע שכמעט התעלפתי לשנייה. בבקשה, אלוהים, אל תתן לי לדמיין.

"נסיכה? מלאכית שלי. הו מלאכית שלי, את מדברת איתי עכשיו. הו אלוהיי, בבקשה שזה לא יהיה חלום. הו אלוהיי, בייביגירל, את בסדר?!" יבבה וצחוק בורחים משפתיי כשאני שומע את קולה. כל כך התגעגעתי אליה. זה הרגיש כאילו כל עצב בגופי רטט וסוף-סוף הרגשתי שלו שוב, יודע שהיא חיה ובסדר.

"לא מ-ממש..." יכולתי לשמוע אותה נרתעת דרך הטלפון וזה גרם ללבי לכאוב. "ה-הזכרתי אותך למ-מאסטר והוא ה-התעצבן. הוא ה-העניש אותי וע-עכשיו אני שוב בצינוק." היא מייבבת ויכולתי לשמוע את הדמעות בקולה.

"ר-רגע.." לבי נופל לרגליה ממילותיה. "את ל-לא עם המשטרה עכשיו? והוא העניש אותך שוב?" כל תקוותי מתנפצת ויכולתי להרגיש את החור הריק, ההרגשה החלולה, בתוכי נפערים ולמעשה אוכלים אותי.

"לא? ג-גנבתי את הט-טלפון של מאסטר כשהוא ל-לא ראה וז-זכרתי את מספר הטלפון שלך." היא ממלמלת ואני נרתע פיזית כשאני כמעט ומצליח לשמוע את הדם בריאותיה כשהיא השתעלה באלימות.

מסתובב ומביט בהארולד ואמילי הדואגים, המופתעים והשקטים, אני מסמן להם לתפוס בעט ובנייר. שניהם ממהרים מסביב, מתנגשים זה בזו ונותנים אחד לשנייה את נעיצת המבטים המפורסמת שלהם לפני שסוף-סוף הם נותנים לי פיסת נייר מחברת.

"רוזי, יקירתי, בבקשה. את יכולה להגיד לי משהו? כתובת? ציון דרך? משהו? כדי שאוכל לבוא להציל אותך, יקירתי היפהפייה." אני ממלמל, מנסה להרגיע אותה מכיוון שמסיבה כלשהי ידעתי שהיא בצרה ובכאב. יכולתי להרגיש את זה. כל גופי הרגיש כאילו חושמל.

"ז-זה ב-ביער... ת-תמהר, ב-בבקשה." היא גונחת כמעט בחוסר קשר, גורמת לגופי להיכנס לכוננות גבוהה.

"רוזי? רוזי, תישארי אתי בייבי. אני אוהב אותך, נסיכה. אני אוהב אותך עם כל כולי. דאדי כל כך אוהב אותך. ואני יודע שאת חזקה, בייביגירל. אני יודע שאת יכולה לעבור את זה עד שאגיע לשם, אוקיי? דאדי הולך להציל אותך. רק תחזיקי מעמד בשבילי.. רק תחזיקי מעמד." אני מבטיח לה. "יש לך כתובת, בייבי?" אני הומה, מנסה להקל עליה.

"זה 1098ה-" היא נקטעת על-ידי דלת הנפתחת בטריקה. "זונה מטומטמת שכמותך, איפה הטלפון הנייד שלי? אני הולך לכסח לך את הצורה, כלבה שכמותך!" זה כל מה שאני שומע כדי שדמי ירתח. ובדיוק כשצרחה מצמררת נקרעת מהטלפון, הקו מתנתק.

בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכי בכיועוד בכי.........................

טישו ועוד טישו ועוד טישו

קשה לי