כשתראו את המילה "שפוט" בפרק, כנראה שלא תבינו למה רוזי התכווצה. אז אני פה כדי להסביר לכן. באנגלית המילה שפוט היא WHIPPED כאילו מוכה. אבל אחרי מה שרוזי עברה, היא מפחדת גם לשמוע את המילה!! את השורש של המילה אפילו. (יענו באנגלית).

מקווה שהבנתן!!!

נקודת מבט: ג'סטין.

אני נאנח בקלילות, מוריד את משקפיי ומשפשף את רקותיי לאחר שעצמתי את עיניי. יכולתי להרגיש בכאב הראש המגיע ולא ציפיתי לו.

מיגרנות היו מאורע קבוע במהלך החודשים האחרונים, התמודדות עם כל הדרמה בזמן האחרון, וכמעט התרגלתי אליהן. לא הייתי צריך להתרגל אליהן אבל התרגלתי. גם לא הייתי צריך להתרגל לצריבה המתמדת בעיניי בגלל הדמעות הזולגות מהן כל יום. אבל התרגלתי.

גם עדיין ניסיתי להתגבר על האבל על שני בניי. עברו תשע שנים מאז ג'ספר ולפעמים אני עדיין מתעורר באמצע הלילה בבכי ועכשיו עם זה שרוזי ואני איבדנו את הבן שלנו, כמעט הגעתי לנקודת השבירה שלי.

אחת מעיניי נפקחת במהירות כשלפתע אני שומע צחקוקים וקריאות "שקט" קטנים הבאים מהמסדרון. "בנות," אני אומר בקול הדאדי שלי, זוכה בצווחות רמות ורגליים קטנות ומהירות הממהרות במורד המסדרון. אני נאנח, מניח בראשי בגיחוך וממהר לעמוד כדי לעקוב אחריהן.

כשאני יוצא מחדרי למסדרון, אני פוגש בג'ייסון, שהיה עם אותה הבעת פנים כמו שלי. "גם אתה שמעת את זה?" הוא שואל, מחייך חיוך קטן מכך שהבנות שלנו זממו משהו שובב. אני מהנהן, מגחך בקלילות כששנינו שומעים את דלת המשחקייה של רוזי נסגרת בטריקה.

שנינו מתהלכים במורד המסדרון, מוכנים לדברים המשוגעים שהבנות האלו הכינו לנו הפעם. אני לוחץ את אצבעי לשפתיי כסימן לשקט כשאנחנו קרובים לדלתה. יכולתי לשמוע את צחוקה המלודי של רוזי השולח רטטים במורד עמוד שדרתי. אני פשוט אוהב לשמוע את הצחוק שלה.

פותח את הדלת במקצת, שנינו מציצים פנימה כדי לראות את שתי הבנות מרחפות מעל משהו וצוחקות.

"רוזי,"

"אלה,"

ג'ייסון ואני אומרים באותו הזמן, גורמים להם לקפוץ; רוזי קצת יותר.

"ה-היי, דאדי," רוזי אומרת בביישנות בעוד שאלה מחביאה משהו מאחוריי גבה. אני נמס בתוך תוכי שרוזי הולכת לכיווני באטיות ומסמנת לי להרים אותה, גורמת לי להרים אותה. "אוו, הנסיכה הקטנה שלי," אני הומה, מרים אותה ומניח אותה על מותני.

"ר-רוצה לראות מ-מה מ-מצאנו? אבל זה ס-סוד. אז ששש," היא אומרת, משחקת עם צווארון חולצתי. "כמובן, יקירה. אני אשמח לראות את הסוד שלך." אני מחייך אליה, מתאהב אף יותר בחמידותיה בכל פעם שהיא פותחת את פיה.

רוזי ואני צוחקים כשאנו צופים בג'ייסון נאבק בשובבות באלה כדי לקחת את מה שהיא מחזיקה מאחורי גבה, אך קריאות "מיאו" שקטות היו סימן מסגיר. "רוזלין קלייר, איפה מצאת אותם?" אני שואל כשג'ייסון לוקח את שני החתלתולים האפורים והרכים מידיה של אלה. אנחנו נמצאים בניו-יורק, באמצע שום מקום. האחוזה שלי היו מוקפת בשטחים של אדמה שאף אחד לא משתמש בה. איך שני החתלתולים האלה הגיעו לכאן, היה לי קשה להבין.

אחד היה פרוע ומשתולל בעוד שהשני היה קטן יותר, ביישן, שקט ומבט עצוב היה בעיניו. יכולתם לראות שרוזי כבר התמכרה ונהייתה אובססיבית עם החתול הקטן והשקט. הוא היה עצוב, מסיבה כלשהי, כמוה.

"ה-הם שיחקו ב-באחו ב-בבוקר, דאדי," היא ממלמלת, משמיעה קולות התבכיינות קטנים, אומרת לג'ייסון להושיט לה את החתול שלה, שהושיט לה בשמחה. היא מחייכת, מנשקת את אפו הקטן בעודו מגרגר וגונח בה כדי להראות את חיבתו.

"דאדי, אנחנו יכולים ל-לשמור א-אותו?" היא שואלת, נותנת לי את עיניי הכלבלב החמודים והמוצלחים שלה. אני מנסה שלא להיות מושפע מהן אך כשהיא ממשיכה, אני מרגיש שכוחי מתחיל להיעלם לכלום. היא הייתה פשוט חמודה!

"אוח... תפסיקי את זה!" אני מדגדג את צדיה בקלילות, גורם לה להתפתל ולצחקק. "בסדר, את יכולה לשמור את החתלתול. רק תפסיקי עם החמידות ועיניי הכלבלב ואוח, פשוט תפסיקי לפני שאני אמס עד שאהיה שלולית על הרצפה." אני אומר, מגלגל את עיניי בשובבות.

לפתע ג'ייסון משתעל בעדינות. "שפוט." הוא לוחש לפני שהוא משתעל שוב בזמן שאני נועץ בו את מבטי. רוזי מתכווצת בקלילות מהמילה, אז אני מכרבל אותה קרוב אליי ומנשק את ראשה. "כאילו שאתה לא, חמור שכמותך. אלה, תשאלי אותו אם את יכולה לשמור על החתלתול." אני אומר לה, גורם לה לעשות כך במידיות. הוא נמס בן רגע בדיוק כמוני ונכנע לאחר התחננות קצרה מאלה.

"כן, אני הש.פ.ו.ט פה." אני מניד את ראשי בזמן שאני מתחיל להתקדם אל הדלת עם רוזי והחתלתול בידיי. אני מוודא לאיית את המילה כדי שרוזי לא תפחד. אני מסתובב כדי להגיד דבר אחד ואחרון. "אני אשמח להיות הש.פ.ו.ט של הבייביגירל שלי בכל יום. היא מושלמת מידי שזה בלתי אפשרי לא להיות." אני אומר לפני שאני חושף את לשוני לכיוונו של ג'ייסון ההמום. כן, גם דאדי'ז יכולים להיות ילדותיים.

"ל-לאן אנחנו ה-הולכים, ד-דאדי?" רוזי שואלת כשאני מניח אותה אני עוטף אותה בז'קט שלה ואז בשמיכה החמה שלה. קר בחוץ. אני מוודא שלחתלתול הרך חם ונעים בידיה. הוא נע בין שינה לערנות בידיה.

מרים אותה, אני פותח את הדלת ומתחיל ללכת למכוניתי. יכולתי לראות את נשימתנו באוויר. "אנחנו הולכים לווטרינר ואז לחנות כדי לקנות כמה דברים לחתלתול החדש שלנו, יקירה." אני אומר לה בעוד שאני מניח אותה במושבה, חוגר אותה לפני שאני מנשק את מצחה. "י-יאיי," היא לוחשת בהתלהבות, מכווצת את שפתיה ובועטת ברגליה בעדינות כדי שאנשק אותה, מה שאני עושה בשמחה.

סוגר את דלתה ומתהלך אל מושב הנהג, אני מטפס פנימה ומתחיל בנהיגה, לא שוכח לעשות פרצופים מצחיקים במראה כדי לגרום לה לצחוק ולהירגע. היא נחרדת מאוד כשהיא הולכת לפגוש אנשים חדשים.

כשאנחנו חונים ליד המרפאה הווטרינרית, אני עושה סיבוב ופותח את הדלת בשבילה, כמו ג'נטלמן. היא מחייכת אליי כשהיא מטפסת החוצה ותופסת בידי במידיות, מחברת את אצבעותינו בחוזקה.

אנחנו צועדים אל עבר המרפאה ורואים מספר אנשים עם חיות המחמד הפצועות שלהם. רוזי משרבבת שפתיים כשהיא רואה כלב, שנראה כמעט כמו אסתר, עם רגל שבורה.

כדי לגרום לה לחייך שוב, אני מנמיך את ידי באטיות לכיוון ישבנה החמוד ולוחץ, גורם לה לצווח, לצחקק בהיסטריה, ולדחוף את פניה לחזי כדי להשתיק את עצמה. אני מגחך בקלילות לעצמי, משאיר את ידי על ישבנה בעודנו מחכים בתור.

כשאנחנו מגיעים לקדמת התור, אני שומע את רוזי מתנשפת ברוגז בקלות וזה הרגע שבו אני מבחין שהיא אפילו לא קרובה להגיע לדלפק. "הו, יקירה," אני צוחק כשהיא מחמיצה פנים ומנסה לעמוד על קצות אצבעותיה כדי לראות.

לוקח את החתלתול מידיה, אני מזיז אותה כדי שתוכל לעמוד על רגליי ולראות מעבר לדלפק. המזכירה, אישה מבוגרת, צוחקת עליה בשקט.

"במה אוכל לעזור לך היום, אדוני?" היא שואלת בנימוס. "אני רוצה לערוך בדיקה לבחור הקטן והחמוד הזה." אני מניח את החתלתול על הדלפק בזמן שאני צופה ברוזי מתעסקת עם דברים אקראיים מפינת עיניי. "בסדר, אני אבדוק אם יש חדר פנוי." היא מחייכת, מסתובבת אל המחשב.

"רוזי, לא." אני אומר בטיפת נוקשות כשהיא תופסת בעט ומתחילה לצייר על רשימת המטופלים. היא מתבכיינת בקלילות כשאני לוקח את העט ממנה ומניח אותו הרחק ממנה. מגלגל את עיניי בשובבות, אני חופר בכיסי ושולף קבלה ישנה ומושיט לה אותה. "תציירי על זה. ורק על זה." אני מצמצם את עיניי לכיוונה באזהרה והיא מחייכת בתגובה כשהיא חוזרת לשרבט על הנייר.

"הא כן," הגברת אומרת, מוציאה אותי מרוזילנד. זה מקום נפלא, דרך אגב. "יש לנו חדר פנוי. חדר מספר 142." היא מצביעה על הדלת מצידה. "הנה כמה טפסים שתצטרך למלא בזמן שדוקטור סמית' מסיימת לטפל במטופל אחר." היא מושיטה לי ערימת דפים. שם המשפחה שולח צמרמורות קלות במורד עמוד שדרתי אך אני מתעלם מהן. מניד בראשי, אני תופס בטפסים ובחתלתול בזמן שאני לוקח את ידה של רוזי ומושך אותה אחרי.

מתיישב על אחד הכיסאות, אני מוודא שרוזי ממוקמת לפני שאני מתחיל למלא את הניירת. "מה שמו?" אני שואל, מביט בה בזמן שהיא מספיקה לצייר. "ה-האא.." היא ממלמלת, מביטה בחלל לרגע. "טולוז!" היא מחייכת. "כמו חתולים בצמרת. א-אלה קוראת ל-לחתלתול שלה ברליוז, אז מ-מאחר והם א-אחים, שמו צריך ל-להיות טולוז." היא מהנהנת באישור לאחר שהיא מסיימת את הסברה הארוך.

אני לא יכול להחביא את החיוך האהוב והמשועשע ונשען כדי לנשק את ראשה. "אוקיי, ילדה יפה." אני לוחש, כותב את השם עם כתב ידי הנקי והמעולה, שנהיה מושלם לאחר שנים של כתיבת וחתימת חוזים.

אני מזמזם לעצמי בקלילות בזמן שאני כותב על הדף את כל המידע הנדרש. אני עוצר כשיד קטנה טופחת על ירכי. "דאדי?" רוזי אומרת במתיקות, משתוקקת לתשומת לבי. "כן, נסיכה?" אני מחייך חיוך מעושה, מסתכל עליה. "סיימתי את זה," היא אומרת, מושיטה לי את הציור המושלם של טולוז הקטן.

"וואו, בייביגירל! זה פשוט מדהים. עבודה יפהפייה, יקירה." אני הומה, מנשק את שפתיה המתוקות בזמן שהיא מסמיקה משבחיי. "ת-תודה," היא ממלמלת לפני שהדלת נפתחת ודוקטור סמית', אני מניח, נכנסת.

"שלום, שמי הוא דוקטור סמית' אבל אתם יכולים לקרוא לי איימי- ג'סטין?" היא אומרת כשהיא מרים את ראשי וכל דבר סביבי קופא.

הייתי פנים מול פנים עם אישה שלא ראיתי במשך תשע שנים. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בהלוויה של החברה שלי וילדי בן השנה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, צעקתי עליה ובכיתי את לבי החוצה כל כך חזק שהרגשתי כאילו לא יכולתי לנשום.

דמעות מידיות נבנות בעיניי בזמן שאני נעמד, תופס את ידה של רוזי בחוזקה, את החתלתול בידי השנייה, ומושך אותה אחריי כדי לצאת מכאן במהירות האפשרית, נזהר שלא להכאיב או להפחיד אותה. "ד-דאדי? ל-לאן אנחנו ה-הולכים? למה אתה ב-בוכה?" היא מייבבת בעודי פותח את דלת המכונית ומניח אותה במקומי, מזדרז לחגור אותה ולהושיט לה את החתלתול, שבדרך כלשהי עדיין ישן. אני סוגר את הדלת, לא עונה לשאלותיה. אני יודע ששארגיש רע בגלל זה אחר כך.

"ג'סטין?!" אני שומע את איימי צועקת מאחוריי. "ג'סטין, אל תתעלם ממני, בבקשה! אני מצטערת!" היא צועקת, גורמת לי לאבד את זה.

"את הרגת אותה!" אני צורח, מסתובב ומצביע אצבע מאשימה. פניי כבר מכוסות בדמעות. "את נתת לה את הסמים האלו. את גרמת לה להתמכר. את הרגת את הבן שלי ואת החברה שלי. את הרגת את האחות והאחיין שלך והרגת גם אותי בדרך," אני מתפרץ בעודה מתכווצת ממילותיי הנוקשות אך עם זאת נכונות.

"אז אני לא רוצה שום תירוץ מזוין, חתיכת חרא שכמותך." אני שורק, מחניק יבבה. "ג'סטין, בבקשה, אתה יודע שלא התכוונתי שזה יקרה. היא הייתה לחוצה! זה מה שאתה עושה, ג'סטין. אתה מלחיץ אנשים ודופק כל כך הרבה דברים שאתה גורם לאנשים שאתה אוהב להשתמש בסמים כדי שיסבול את התחת שלך." היא אומרת, נהפכת לעצבנית גם כן. "אני בטוחה שהבחורה החדשה שלך הייתה נהנית להשתמש במשהו עכשיו." היא מחייכת חיוך מעושה, לוקחת צעד קדימה אך אני ממהר לעצור אותה ומתנשא מעליה.

נהימה חייתית בורחת ממני בעוד שפחד מופיע על פרצופה. "את לא תתקרבי לבחורה שלי בחיים. את דפקת את החיים שלי פעם אחת מבלי להתחרט על מה שעשית ואני אמות לפני שאני אתן לך לעשות זאת שוב, כלבה מטומטמת שכמותך. את הולכת להתחרט על כל מה שעשית לי." אני יורק לפני שאני מטפס אל המכונית ומתחיל לנהוג במהירות.

מתעלם משאלותיה המהירות והדומעות של רוזי, אני מוציא את ניידי ומחייג למספר שאליו התקשרתי יותר מידי פעמים. "911, מה מקרה החירום שלך?" הקול המונוטוני עונה, גורם לחיוך מעושה כמו של שד להופיע על פניי.

"כן, אני רוצה לדווח על סוחרת סמים גדולה בסביבה. יש לי את השם, מיקום וכל מידע ספציפי שאתם צריכים...כן, אני אמתין." אני אוחז בהגה בחוזקה, מרגיש בהקלה השוטפת אותי.

סוף-סוף השגתי את הנקמה שלי.

דאממממממממממממממממממממממממממממ

הופה

נשים יאלה אני דורשת ממכן תגובות!!!!!