*עדן לא יודעת דבר על מונחים רפואיים/כל הקשור לרפואה* (כך היא ציינה בפרק), ככה שאם יש לנו פה אח/אחות/רופא/רופאה/מנתח/מנתחת בקהל, בבקשה תתעלמו ותזרמו.

באהבה גדולה, מייקי 3>

נקודת מבט: ג'סטין.

צרחתי.

זה כל מה שאני זוכר. צרחות, ובכי. יבבות שהרעידו מאוד את גופי ששריריי התהדקו בכאב, רוצים הקלה. הארולד ואמילי מיהרו פנימה, בוהים בי כאילו הרגע ברחתי מהמחלקה הפסיכיאטרית עד שהם ראו את זה; את הדם. כל הדם שלכלך את האמבט, הרצפה, הירכיים שלה, ומכנסי הג'ינס שלי.

הבייביגירל שלי. רוזי שלי סבלה מכאבים. רוזי שלי כבר חוותה מספיק כאב בחייה. לא מגיע לה עוד. לבי נשבר בשבילה. נאחזתי בגופה חסר ההכרה, מנדנד אותה קדימה ואחורה, עד שהאמבולנס הגיע. כשראיתי את פניו של החובש מחווירות, ידעתי שזה רע.

הם הזדרזו להכניס אותה לאמבולנס ואני טיסתי אחריהם. הדבר האחרון שראיתי לפני שהם סגרו את הדלת היה את הארולד ואמילי הלבושים בפיג'מה רצים למכונית שלהם, הארולד מועד בעודו מנסה לנעול את הכפכפים שלו ודמעות זולגות במורד פניו. תלתליו פרועים וכותנת הלילה של אמילי מתנופפת ברוח.

בלגן שרר בבית החולים רופאים ואחיות רצים ממקום למקום ברגע שנכנסו פנימה. גופה הרפוי של רוזי הורם וסחבו אותה משם, ממני. "יקירה, יקירה! אני אוהב אותך! תהיי חזקה בשבילי!" קראתי בחוסר תעולת. היא לא יכולה לשמוע אותי. אני זוכר שראיתי את אצבעות כף הרגל שלה לפני שהדלת נסגרה, שהיו צבועות בלק בצבע ורוד-בהיר שרק מרחתי היום בבוקר.

ברכיי ננעלו מתחתיי ופגשו ברצפה הקשה. נשימתי רדודה ולא יציבה בעודי מנסה לסדר את מחשבותיי.

למה?

למה זה תמיד קורה לנו?

צעדים מהירים נשמעים מאחוריי ואני יודע שאלה הארולד ואמילי בגלל החריקות של כפכפיו של הארולד. עוזר לי לקום מהרצפה, הארולד מזיז אותי לכיסאות בלי מילה.

נושך אותי אליו, הוא מרשה לי לייבב על כתפו. מלמוליה העדיינים של אמילי והנדנוד קדימה ואחרוה של הארולד שולחים אותי באיטיות לשינה חסרת מנוחה.

"רוזי דניאלס? המשפחה של רוזי דניאלס?" השם גורם לי להתעורר בקפיצה, עיניי מחפשות אחר מקור הקול במהירות. עיניי פוגשות בגבר נמוך וחסון הלבוש בחלוק ואני נעמד במידיות, ואני ניגש אליו בחיפזון. הארולד ואמילי עוקבים אחריי.

"שלום, אני דוקטור וורנר." הוא לוחץ את ידי ואני מביט בו בחוסר סבלנות. "כן," הוא משתעל במבוכה ממבטי הרציני שאני בטוח שהראה טיפה מהשיגעון שלי. "אני מניח שאתה רוצה לראות אותה עכשיו?" הוא אומר.

"הנחת נכון." אני נושך, הכעס והפחד שלי מהמצב עולים. הייתי צריך לדעת שהיא סובלת מכאבים. לא הייתי צריך לעזוב אותה לבד באמבט. אולי הייתי יכול לעצור את זה. הייתי צריך לטפל בה יותר. היא התינוקת שלי.

"בואו אחריי," הוא מדבר, מסתובב ומוביל אותנו במורד כמה מסדרונות, שכולם הריחו כמו מוות ואקונומיקה. נכנסים לאחד החדרים, אני חייב לעצור את עצמי מלרוץ למיטה כשאני רואה את רוזי החלשה מהנהנת כשהאחות מדברת איתה.

מסובבת את ראשה, עיניה פוגשות את שלי וחיוך קטן אך רגוע מתפשט על פניה. מרימה את ידה כדי להגיע אליי, אני הולך מהר יותר מתמיד ואוחז בידה הרכה בשלי, נזהר שלא לגעת בעירוי המחובר לה. "היי, פרח. את בסדר?" אני מדבר העדינות, מנשק את ידה ומתעלם מכל העיניים המסתכלות עלינו.

היא מהנהנת בחולשה, דמעה קטנה בורחת מעינה וזולגת במורד פניה לשיערה. "זה כואב... רק קצת," קולה השברירי נשבר, גורם לי להיכנס ללחץ. "ג'נין, תני לה עוד קצת מורפיום, כן? בשביל הכאב." הדוקטור מדבר בעדינות והאחות עושה זאת במהירות.

"רק קצת בגלל התינוק." הדוקטור מוסיף, מסתכל על הפנקס שלו וגורם לפה של רוזי ושלי להיפתח. הארולד נשען על אמילי, הדבר היחידי שעוצר אותו מלהתעלף. "ת-תינוק?" אני מגמגם, מהדק את אחיזתי על ידה של רוזי.

"כן, אף אחד לא הודיע לך לפני שבאתי ולקחתי אותך?" דוקטור ורנר שואל, גורם לנו להניד בראשנו. "הו," הוא אומר במבוכה. "ובכן, מגיע לכם מזל טוב. רוזי הגיעה לפה כי הקרע בפות שלה התרחב לצוואר הרחם שלה מכיוון שהתינוק זז והיא הייתה פעילה, מה שגרם לכמויות עצומות של דם. תפרנו את הקרע ואחרי כמה בדיקות דם ואולטרסאונד, גילינו שהיא אכן בשבוע השלושה עשר להיריונה. גם הוספנו רשת הגנה כדי לוודא שהתינוק מוגן והקרע לא יתרחב." הוא אומר.

"איך? לרוזי יש סיכוי של עשרה אחוזים להיכנס להיריון." אני אומר, מרוויח מבט מבולבל מרוזי, תוהה איך ידעתי את זה. אני מתעלם מהמבט כשדמעות זולגות במורד לחיי כשהחדשות פוגעות בי.

רוזי בהיריון.

"נסים אכן קורים, מר ביבר. אני רואה אותם בכל יום... אבל בגלל מחקר שנעשה לאחרונה, אנחנו מאמינים שהתינוק מראה סימנים לשלב מוקדם של הפרעת ספקטרום אוטיזם בשל גודל מוחו וגופו הלא רגיל. אנחנו לא בטוחים לחלוטין מכיוון שעדיין לא הגעתם לשבוע העשרים להיריון, אז אנחנו צריכים שתחזרו בשבוע העשרים כדי שנבדוק. תוודאי לנוח הרבה. אל תעבידי את עצמך קשה ובלי תנועות מהירות. הרחם שלך כבר חלש והקרע לא עוזר. וכמובן, בלי סקס עד שתקבלו אישור בבדיקה הבאה." רוזי ואני מהנהנים, מעבירים מבט חטוף אחד על השנייה כדי לראות את תגובתנו.

ידעתי שלשנינו לא אכפת מהאוטיזם. לחברה הכי טובה של רוזי, ג'ולייט, יש אוטיזם. שנינו יודעים כיצד להתמודד עם זה וכיצד לטפל במישהו עם אוטיזם. הם בדיוק כמו כולם. הם פשוט משתמשים בדרך אחרת כדי לקבל את מה שם רוצים. התינוק הזה לא יהיה אהוב פחות אם יהיה לו אוטיזם.

"תודה, דוקטור." אני מדבר, גורם לו להנהן ולעזוב את החדר. מסתובב לרוזי, בחיים לא ראיתי חיוך כזה גדול וקורן על פניה.

"ג'סטין," דמעות שמחה מתגלגלות במורד לחייה. "עומד להיות לנו תינוק!"

ערםפעצצעקםצםעצק''פצעצע'םקקצקצעםעךצקפ

מישהי יכולה להחזיק אותי כמו שאמילי החזיקה את הארולד כי אני הולכת להתעלף פה מהאושר והשמחה שאני מרגישה עכשיו בפעם האדק כמה?????????????

אני דורשת מלאמלאמלאמלאמלאמלאמלא תגובות

ואם יהיו 200 תגובות, אעלה לכן פרק מחר, במקום בראשון;)